כשרות וניקיון המקווה ושיטת "בור על גבי בור"

אחד האתגרים הגדולים במקווה מאז ומתמיד היה לשמור על ניקיונו מבלי לפגוע בכשרותו. שכן, בכדי שהמים יהיו נקיים תמיד יש צורך בתחלופה תדירה של המים. הבעיה כאשר מדובר על מקווה המתבסס על מי גשמים, אי אפשר להחליף אותם בתדירות גבוהה. הפתרון הוא אם כן, להוסיף למקווה מי עיר נקיים ולהכשיר אותם על ידי חיבור למי הגשמים ואת מי העיר להחליף, כך שהמים יישמרו נקיים תמיד. הפוסקים הציעו כמה אופנים כיצד לעשות חיבור זה באופן המועיל על פי הלכה, וגם בצורה פרקטית שתאפשר החלפת מים תדירה במקווה.

המים שזורמים אצלנו בברז נקראים "מים שאובים" – מים שעברו דרך כלים והם פסולים לטבול בהם[1]. מי הגשם של המקווה מגיעים אליו תוך הקפדה שלא יעברו בשום כלי קיבול, לא יגעו בחומרים שמקבלים טומאה ולא בכוח האדם. לאחר שיש כבר במקום ארבעים סאה של מי גשמים[2], ניתן להוסיף למי הגשם מים שאובים ללא הגבלה וכל המים יהיו כשרים.

השאלה הגדולה היא כאשר רוצים להחליף את המים, ומי הברז מתערבבים במי הגשמים. אם נשאב עכשיו את המים בכדי להחליפם במים נקיים, הרי שאנחנו מאבדים לא רק מי ברז אלא גם מי גשמים. וגם אם יישארו ארבעים סאה של מים, חלק מהם יהיו בעצם מים רגילים מהברז. לדעת חלק מהפוסקים יש בכך בעיה הפוסלת את המקווה, כאשר נשאר פחות מרוב של ארבעים סאה מי גשמים, בעיה זו מכונה בהלכה "נתן סאה ונטל סאה"[3].

שתי השיטות המפורסמות ביותר שהציעו הפוסקים נקראות "השקה" (היינו, חיבור דרך נקב בצד בין מי העיר למי גשמים); ו"זריעה" (מילוי מי העיר דרך המשכה לאוצר מלא במי גשמים, כך שהמים נכשרים בתוכו ואז גולשים למקווה)[4]. עצות אלו אמנם היו די יעילות מבחינת ניקיון המקווה, אך הן לא הלמו את כל שיטות ההלכה ובפרט התעוררה בהם הבעיה של נתן סאה ונטל סאה, כיוון שבהם ישנה תחלופה גבוהה גם של מי הגשמים. כמו כן כשרות המקווה בשיטות אלו תלויה בהשגחה גדולה ותמידית של מתפעל המקווה שחייב להיות ירא שמים, לדעת את הדינים וגם לא לשכוח[5] לוודא שהכול נעשה כראוי[6].

שיטת כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב

כאשר נכנס הרבי הרש"ב לעובי הסוגייא לצורך בניית המקווה ברוסטוב, הוא הגיע למסקנה ששיטת מקווה בצורת בור על גבי בור היא היחידה שהולמת את כל שיטות ההלכה[7]. שיטה זו גם פרקטית מאוד ומקטינה את יכולת הטעות האנושית בתפעול המקווה[8].

באופן זה בור הטבילה שבו מי ברז, נמצא מעל גבי בור נוסף שבתוכו מי הגשם וביניהם רצפה עם נקבים, כך שהכשרת מי הברז היא ממש לכל השיטות, כיוון שמי העיר ממש נכנסים אל תוך מי הגשמים. כמו כן בעת ריקון המים, מרוקנים רק את הבור העליון, ומי הגשם נשארים תמיד במקומם וכמעט לא יוצאים החוצה, ובכך נמנעת הבעיה של נתן סאה ונטל סאה; ואלו הן חלק מהמעלות הגדולות של שיטת הרבי הרש"ב בהקמת המקוואות.

[1] שלחן ערוך יו"ד סר"א סט"ו ואילך.

[2] קרוב לאלף ליטר לפי הדיעות המחמירות.

[3] וראה ש"ך שם ס"ק סג, שהביא את דעת הרמב"ם והראב"ד שאוסרים בכך וכתב "אין ראוי להכניס את הראש בין המחלוקת".

[4] בשיטה זו היה בנוי המקווה טהרה בקהילת החתם סופר כמבואר בשו"ת חת"ס יו"ד סרי"ב.

[5] ולצערינו אנשים שוכחים לפעמים; וראה שלחן מנחם יו"ד אות מז, המדבר על טעות אפשרית שאירעה "בענין המאורע של הטבילה במקווה אשר ראה אח"כ שהמים לא הגיעו להנקב המחבר שע"י נעשית ההשקה".

[6] עוד יש לדעת כי במקווה בשיטת השקה בעת החלפת המים הרבה פעמים סותמים את נקב ההשקה בפקק, ואם הפקק לא הוסר, המקווה פסול!

[7] ראה באריכות בספר תיקוני מקוואות לפי תקנת רבותינו לרב שד"ב לוין פ"ה.

[8] שכן, במקווה בשיטת בור על גבי בור אין חיוב שהבור העליון יהיה יבש לחלוטין מעיקר הדין, וכן אין חשש לשכחה של פתיחת הנקב או שהמים לא יגיעו אליו, כיוון שהנקב למטה והוא אף פעם לא סגור.