לא תחנם

גד היה בן יחיד לאביו. שנים רבות הם היו בקשר מעולה, אף שגד גר בחו"ל והאב בארץ, לא העיב המרחק על הקשר המשפחתי החם והאוהב. כסף לא היה חסר לאביו של גד, וכך חיה המשפחה על מי מנוחות.

אך קשר זה נותק בין לילה עת ביקש האב מבנו לבוא לארץ ע"מ לסעוד אותו ולעזור לו עקב גילו המתקדם, באמרו: ומה עם כיבוד הורים? יש לי מספיק כסף להחזיק אותך ואת משפחתך כאן בארץ הקודש, ולמה לא תבוא?

אלא שהבן, למרות כל הרצון הטוב לא יכל לנתק את משפחתו ואת עצמו מהתחייבויות קודמות ובטח שלא לעזוב הכל ולבוא במיידי, מה גם שהיו דרכים אחרות להסתדר בהם באופן שאינו מצריך את בואו שלו (לפחות ע"פ תפיסתו).

איך שלא יהיה, נסתכסכו האב ובנו קשות וניתקו קשר.

האב בנתיים שלא רצה להישאר לבד והיה בעל אמצעים, דאג לגוי שיסעד אותו דרך חברת כח אדם מפורסמת.

הגוי היה כה חברותי ועזר ותמך וסעד את אביו של גד בצורה יוצאת מגדר הרגיל, עד כדי כך שהחליט האב לנקום בגד ולכתוב צוואה בה הוא מוריש את כל כספו לגוי אשר סעד אותו ולא משאיר ולו שקל אחד לבנו גד.

לימים מת האב, והבן שהגיע ללוויה – נחשף לצוואה דרך עו"ד של האב, שלא ידע כלל על הניתוק בין האב לבנו, אלא שלמרבה הפתעתו סיפר לו העו"ד שהגוי המטפל אינו יודע כלל שהוא קיבל את כל ממון האב בצוואה.

ביקש ממנו הבן להמתין עם ההודעה עד שיברר מה בכוחו לעשות כדי לבטל את רוע הגזרה.

ונשאלת השאלה: האם אכן גד צריך לתת את כל כספו של אביו לגוי אשר כתוב בצוואה שירש את אביו (אם משום 'מצווה לקיים דברי המת' או משום 'כיבוד אב' אף לאחר מיתה), או שאין שום חובה להודיע לגוי, ומנגד הכסף עדיין יהיה שייך לגוי, או שבכלל מותר לו לקחת את כל הכסף לעצמו, שהוא היורש ע"פ תורה, ולא יחשב שגזל את הגוי?

תשובה בקצרה: בצוואה שלא נכתבה ע"פ ההלכה כראוי – אין לגוי חלק בכסף. באם נכתבה צוואה כראוי ונעשה 'קניין מחיים' – זכה הגוי בממן אך אין צורך להודיעו ע"כ. במידה ונכתבה צוואה כראוי, אך לא נעשה קניין מחיים – נראה לומר שהכל שייך לגד ולא לגוי.

תשובה בהרחבה: מבואר בגמ' ובפוסקים שאין אדם יכול להוריש רכושו למי שאינו ראוי ליורשו, ואין לאדם זכות לעקור ירושה מהיורש, שהרי הוא מתנה על מה שכתוב בתורה שזיכתה הירושה לבנו, וע"כ ירש הבן את ממון האב כדין ע"פ דיני נחלות.

אמנם ישנו מצב בו האב הקנה בחייו במתנה בקניין גמור את הממון לגוי, ואז הדין הוא ככל ממון שרוצה לתת במתנה – שאם הגוי עשה קניין מחיים זוכה במתנה (בירושה) כבר מחיי האב ואין לבן כל חלק ברכוש שיצא עוד בחיי האב מרשותו לרשות הגוי.

אך אין שום חיוב על הבן להודיע לגוי על המתנה שקיבל, זאת משם שנפסק בהלכה שאסור להשיב אבידה לגוי אא"כ רוצה לקדש שם שמים. אמנם אם יווצר מצב בו הגוי ידע מהצוואה – לא יוכל הבן למנוע ממנו לקחת את הכסף והרכוש ואדרבא – מניעה כזאת יכולה להביא לידי חילול ה' ויש ליזהר בזה מאוד.

במקרה בו הגוי רוצה לזכות לאחר מיתת האב בצוואה הכתובה ע"פ דיני התורה, אך לא עשה קניין מחיים לזכות ברכוש עוד בחיי האב – כאן י"ל שאע"פ שהצוואה נעשתה בדיני תורה, הרי כבר אמרנו שאין לאב לעשות כן, היות והוא מתנה על מה שכתבו בתורה, ובהקדים:

במקרה שהתורה אסרה לעשות משהו מסוים ועבר מישהו ועשאו, נפסק להלכה כדעה האומרת שאין המעשה חל מעיקרא (רבא), וזה שאדם בכ"ז מקבל מלקות אין זה אומר שמעשהו קיים אלא אדרבא: למרות שהמעשה התבטל ומעולם לא חל, מ"מ מכיון שאותו אדם עשה במזיד היפך מהכתוב בתורה, הרי שעליו לקבל מלקות על עצם ההליכה נגד התורה.

גדר חדש זה ביארו הפוס' בכמה אופנים, אך אופן אחד המתאים לענייננו הוא:

מה שאמרנו שאם עבר על ציווי התורה שהמעשה אינו חל, הוא רק במקרה שאם אכן נבטל את המעשה – יתבטל ממילא האיסור, אבל אם גם לאחר שנבטל את המעשה יהיה המעשה עצמו חל, וממילא יחשב עדיין שנעשה איסור – כאן אין למעשה ביטול.

לפי הנ"ל נראה שמכיון שאביו של גד מצווה ב'לא תחנם'. והנה כשרוצה האב לתת מתנה כל כך גדולה לאחר מיתתו (באופן שאין לו שום טובת הנאה מזה) לגוי, ורק כדי להתנקם בבנו – הרי שוודאי עובר האב על איסור התורה, וממילא י"ל שהצוואה בטלה, כיון שאם תתבטל הצוואה ממילא לא יהיה שום זכות לגוי בכסף (שהרי לא זכה בו מחיים, אלא רק לאחר מיתה וע"פ הצוואה, שאם נבטלה – נמנע מהאב לעבור על איסור התורה)  וע"כ אע"פ שנכתבה הצוואה כדין – יש בביטולה מצווה גדולה של מניעת האב מלעבור על איסור 'לא תחנם' והרכוש יעבור לבן בדיני נחלות שע"פ תורה.

בעוד אופן י"ל שביטול המעשה חל רק כאשר הוא חלק בלתי נפרד מהאיסור (ולא איסור נוסף הנלווה לאיסור הכללי, כגון: שחט בהמה בשבת, שהרי יכול לשחוט בחול והיתה מותרת, א"כ מעשה השחיטה שהצטרף בשבת הוא מצ"ע מותר וע"כ נחשבת הבהמה לשחוטה אע"פ שלגבי שבת עשה איסור), כבנידון דידן, שרוצה לתת מתנה לגוי ללא שום טובת הנאה לאחר מותו, והרי הוא גופא האיסור ממש וע"כ יש לבטל הצוואה ולמנוע מהאב לעבור על איסור זה ולתת לבנו (גד) את הרכוש כדין תורה.