מדיני כוס של ברכה

כוס של ברכה – הכוס ואחיזתה

תקנו חכמים על כמה ברכות שייאמרו על כוס יין, כגון: ברכות הקידושין, הנישואין, מילה, ברכת המזון, קידוש והבדלה. הכוס עליה קבעו חכמים את הברכה וכפי שמכונה בלשון חז"ל "כוס של ברכה", כמה הלכות נאמרו בה. ראשית, צריך שתהיה הכוס שלימה ולא שבורה, ותכיל לפחות שיעור של רביעית יין. את הכוס יש לשטוף מבחוץ ולהדיחה מבפנים, ולמלאה ביין על כל גדותיו, ומנהגנו שיישפך קצת לתוך צלוחית. היין צריך להיות יין שאינו פגום – שאם שתה מהכוס, פגמו. אך יכולים לתקן כוס שנפגם – על ידי שיוסיפו עליו מעט יין[1].

את הכוס יש לקבל בשתי ידיו – להראות חביבות הכוס, שהוא חושק לקבלו בכל כוחו; וכך היא סדר אחיזת הכוס על פי מנהגנו: לאחר מזיגת הכוס, לוקחו בימינו, מוסרו לשמאלו, מעמידו – דרך הורדה מלמעלה למטה – על כף ידו הימנית כשהיא כפופה קצת כעין בית קיבול, כשארבע אצבעותיו מוגבהות והאגודל מושכב מן הצד ויגביהנו מעל השולחן שלשה טפחים (ולפחות  טפח), וייתן עיניו בכוס – בכדי שלא יסיח דעתו ממנו[2].

הטעימה מן הכוס

אחר אמירת הברכה על הכוס, צריך לטעום ממנו כמלוא לוגמיו, דהיינו כל שאילו מסלקו לצד אחד בפיו יראה מלוא לוגמיו, שיעור זה הוא רובו של רביעית באדם בינוני, ואדם גדול צריך שישתה כמלוא לוגמיו שלו, אך גם באדם גדול אין צורך שישתה יותר מרביעית. ולכתחילה יש לשתות את רוב הרביעית בבת-אחת, ולא יפסיקנו לב' שתיות. ובדיעבד, גם אם הפסיק כמה פעמים באמצע – יצא, אך אם שהה במהלך  שתייתו יותר מכדי זמן של אכילת פרס – לא יצא[3].

בעת הקידוש, חובת השתייה מן הכוס מוטלת על המקדש ובכך יוצאים הוא והשומעים ידי-חובת קידוש. מי  שאינו יכול לשתות את היין, יכול לתת לאחד המסובים ששמע  הקידוש לשתות כשיעור, אלא שאם יודע מראש שלא יוכל לשתות עדיף שישמע קידוש מאדם אחר. מעבר לכך, ראוי שכל אחד מהשומעים ישתה מעט מיין הקידוש; וכיוון שהכוס ששתה ממנה המקדש כבר נפגמה בשתייתו, לכן מצווה מן-המובחר שיוסיף  המקדש מעט יין לכוס הקידוש לפני שימזוג לשומעים בכוסותיהם (או  שימזוג לכוס של השומע לפני ששותה בעצמו), וכששותים ישירות מכוס הקידוש עצמה אין-צורך ב"תיקון"[4].

היסח הדעת בין הברכה לטעימה מן הכוס

את הכוס צריך לשתות כמלוא לוגמיו מיד אחר אמירת הברכה, ואין להסיח דעתו או לזוז ממקומו עד שישתה. ואם הסיח דעתו משתיית כוס זה, או שיצא לחדר אחר אע"פ שחזר למקומו – צריך לחזור ולקדש. ואם הפסיק בדיבור אבל לא הסיח דעתו משתייתו – חוזר ומברך 'בורא פרי הגפן', ואינו צריך לחזור ולקדש; וכן אם נשפך כוס שקידש עליו, יביאו לו כוס אחר ויברך עליו 'בורא פרי הגפן' – אם לא היה בדעתו לשתות עוד יין אחר הקידוש – ואין צריך לחזור ולקדש כל עוד לא הסיח דעתו, ולא הפסיק בעקירת מקום בינתיים[5].

[1] שו"ע אדה"ז או"ח סקפ"ג ס"ד, סרע"א סי"ח וס"כ. התוועדויות תשמ"ב ח"ג עמ' 1692.

[2] שו"ע אדה"ז או"ח סקפ"ג ס"ז-ח. ספר המנהגים-חב"ד ע' 28. לקו"ש חי"ט עמ' 450.

[3] שו"ע אדה"ז או"ח סק"צ ס"ב, סרע"א סכ"ד, סתע"ב ס"כ. קצוה"ש סע"ט בבדה"ש ס"ק יז.

[4] ראה שו"ע אדה"ז או"ח סק"צ ס"ד-ה; סרע"א סכ"ד-ה; סער"ב סי"ב; וסתע"ב סכ"ד; משנ"ב סרע"א בשעה"צ סקפ"ט; קצוה"ש סמ"ו סקל"א. מעשה מלך ע' 133; הליכות ומנהגי ש"ק ע' מד. וראה בבירורי מנהגים – שבת להרש"י שיחי' פרידמאן ע' 60.

[5] שו"ע אדה"ז או"ח סק"צ ס"ב, סרע"א סכ"ו-ז.