מהגג עד למקלט

שני דיירים בבניין משותף הדרים בקומה שתחת הגג היו מעוניינים לבנות על הגג להרחבת דירתם. פנו אותם דיירים לשכניהם ובקשו מהם שיחתמו לטובתם ויאשרו שאין להם כל התנגדות לבניה. בשעה שפנו אליהם דברו עמהם בדברי שכנוע שאין להם כל הפסד בדבר ד'זה נהנה וזה לא חסר' הוא, בטענתם כי 'גם כך אינכם מגיעים אל הגג, ולא תהיה כל פגיעה בדודי השמש וכדומה'. הסכימו הדיירים וחתמו לטובת המתרחבים.

בשעה שבאו המתרחבים להוציא היתר בניה בעירייה, נודע להם שלא יוכלו לקבלו עקב זה שהמקלט הקיים בבניין אינו משופץ וע"כ חויבו לשפץ את המקלט לפי מה שהתקן (הגנה אזרחית) דורש.

פנו המתרחבים אל שאר דיירי הבניין בבקשה כי ישתתפו עמהם בשיפוץ המקלט, מאחר ודבר זה מחויב עפ"י החוק לכלל הדיירים בבניין, מה עוד שהרי בסופו של דבר נהנים הם מהשיפוץ אשר ישמש תועלת לכל הדיירים.

כנגדם טוענים הדיירים שאין להם כל תועלת בשיפוץ המקלט, ומלבד זאת 'פוק חזי' (לך וראה) שכיום אין המקלטים בשימוש לפי שיטות הלוחמה החדשות ועוד שבפועל רוב ככל המקלטים אינם משופצים ואין פוצה פה ומצפצף! עובדה היא שגם המתרחבים לא דרשו את שיפוץ המקלט, אלא רק לאחר שחויבו זאת ע"י העירייה עקב התרחבותם, נמצא שתועלתם האישית היא הגורמת! ועוד טוענים שאר הדיירים ששוכנעו ע"י המתרחבים שיחתמו להם כיון ד'זה נהנה וזה לא חסר', אבל כעת כאשר מתברר להם שצריכים הם לשלם הוצאה כל שהיא שאינה נהוגה ומקובלת – הרי שנחשבים הם חסרים ועל דעת כן לא חתמו.

כנגדם משיבים המתרחבים, שמכיוון שרכשו יחדיו דירות בבניין משותף שקיים בו מקלט – הרי שמחובתם היא להחזיקו תקין כפי שהתקן מחייב ואין זה משנה מכוח מה הם תובעים מהם לקיים את החוק הקיים.

ונשאלת השאלה מי ישלם את שיפוץ המקלט: האם כלל הדיירים (כחלק מחובתם המשותפת להחזקת הבניין באופן תקין) או רק אלו הרוצים להרחיב את דירתם (ומוכרחים לשיפוץ זה כדי לאשר את ההרחבה)?

תשובה בקצרה: בשעת שגרה (כאשר אין כל שימוש במקלט) אין אפשרות לכפות על שאר דיירי הבניין לשלם את השיפוץ. אמנם באם לאחר השיפוץ ישתמשו דיירי הבניין במקלט ויהנו ממנו – יהיו מוכרחים לתת את חלקם בהוצאות. יודגש שאין התייחסות בתשובה זו למצב של מקרה חרום.

תשובה בהרחבה: נפסק בהלכה שכדי שיוכלו שותפים (בדירה/חצר/בניין) לכפות משהו (הכוונה: לשלם על תיקון וכדומה) איש על רעהו הוא כאשר מתקיים אחד משני התנאים:

• או שמדובר בצורך גדול (לתחזוקת המבנה, ואז יכול האחד לכפות דעתו על האחר, אך אם אינו הכרחי – אומר לו 'טול עציך ואבניך' ואכמ"ל בזה).
• או שמדובר במנהג שנהגו בו בני המדינה.

והנה לגבי חידוד גדרי האופן השני יש לציין מספר פרטים:

ראשית, רק מה שנהוג באותה מדינה נחשב מנהג ואין מדינה זו מלמדת על חברתה כלום.

שנית, הלשון מנהג משמעותה: מה שנוהגים בפועל רוב בני האדם, ולאו דווקא לשון החוק במדינה, אשר אין להכריח ממנה שום דבר לגבי מהו מנהג תושבי המדינה בפועל, ולדוגמא: לא כתוב בשום חוק שצריך לצבוע את חדר המדרגות, אך זהו דבר הנהוג בדרך כלל וע"כ יכולים מיעוט מדיירי הבניין לכפות על השאר לעשות כן, אף אם הרוב אינם חפצים בכך, ולהיפך לגבי מקלט (יבואר להלן).

שלישית, גם אם מדובר בהסכמה שבשתיקה, או ללא עשיית כל פעולה אפקטיבית מצידו של השותף – עצם זה שבחר שלא להלין על מה שנעשה מיד עם התרחשותו, אלא הסכים בשקט – נעשה שותף לכך וחייב בהוצאות.

לצורך הדוגמא: קבלן שבנה בניין, ועשה מסביבו גינה יקרה עם צמחי בר נדירים ועצים נאים וכדומה, מעבר לסטנדרט המקובל – מותר על מיעוט הבניין הרוצה בטיפול בגינה לכפות על רוב הבניין להשתתף בהוצאות הטיפול בגינה, אע"פ שהטיפול בגינה זו יקר בהרבה, ואין נפוצה גינה זו בין שאר הבניינים, מכל מקום מכיון ששתקו – הסכימו לקיומה של גינה זו וחייבים לטפל בה כנדרש.

וכמובן – כל שכן אם האחד תיקן משהו ולאחר מכן גילה שותפו את דעתו שנוח לו בתיקון שעשה הראשון, שחייב להשתתף עמו בכל ההוצאות.

והנה, זה שהחוק מחייב שיהיה מקלט בתקן מסוים – אין זה הופך לנוהג, ולראיה עשרות הבניינים שעומדים עם מקלטים לא משופצים, ואף אם יש כוונה למדינה לשפצם – אין זה נוהג הדיירים, ואדרבה: מזה שאף אחד קודם לא התעורר לשפץ המקלט הרי שגילו דעתם שנוח להם במצב הקיים, ולא אמרינן שבשעה שנכנסו לבניין עם מקלט הרי שגילו דעתם שהם צריכים להחזיקו תקין, שהרי העובדות הם שאלפי בניינים לא דואגים למקלטיהם, כולל בניין זה, וממילא אי אפשר להכריח אותם לשפץ את המקלט, כ"ש כשגילו דעתם שלא על מנת כן חתמו בהסכמתם להרחבת הדיירים.

אמנם אם לאחר השיפוץ ייהנו השותפים במקלט (אם בשימוש בשעת מלחמה ל"ע או בכל שימוש אחר) – יצטרכו לשאת בהוצאות שני הדיירים שכעת משלמים את השיפוץ בעצמם.