מוצא שפתיך תשמור

קיום ההבטחות

נאמר "הין צדק יהיה לכם"[1] ודרשו חכמים: "שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק"[2]. ועוד אמרו: "כל מי שנושא ונותן באמונה .. מעלין עליו כאילו קיים כל התורה כולה"[3]. ונפסק להלכה: "מי שאמר לחבירו ליתן לו מתנה, ולא נתן לו, הרי זה ממחוסרי אמנה", כלומר, כאשר הבטיח מתנה שבאפשרותו להעניק – עליו לקיים הבטחתו כיוון שמקבל ההבטחה סמך בדעתו לקבל את המתנה, ולא יחזור בו מדיבורו[4].

מעיקר הדין במקרה שההבטחה הייתה שלא בפני המקבל, אין איסור לחזור בו שהרי אם לא שמע את ההבטחה לא התכוון חברו לקבלה, ומכל מקום ירא שמים יש לו לקיים אפילו מחשבות לבו. ואפילו התכוון לשלם לחברו על הסחורה שלוקח ממנו בסכום מסוים, לא ישנה את מחשבתו. וכן בשאר דברים שבין אדם לחבירו יש לו לקיים מחשבות לבו אם גמר בלבו לעשות איזו טובה לחבירו ויש בידו לעשותה, אך דברים שחשב עליהם לצורך עצמו ולא לצורך הזולת אין צורך לקיימם אלא אם כן הם מענייני תורה ומצוות[5].

התחייבויות לצדקה

על נדרי צדקה נאמר: "כי תדר נדר לה' אלקיך לא תאחר לשלמו . . מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך נדבה אשר דברת בפיך", ואמרו חכמים: 'מוצא שפתיך' זו מצות עשה, 'תשמור' זו מצות לא-תעשה . . 'בפיך' זו צדקה". כלומר, התחייבות לצדקה דינה כיתר הנדרים, והמאחר לשלם את התחייבותו עובר בלאו ובעשה. וכתבו הפוסקים שגם אם אינו אומר בפירוש לשון של נדר, אלא אומר "אתן לצדקה" מבלי לומר "בלי-נדר", דינו כנדר ואין לאחרו בכדי שלא יעבור על "בל-תאחר", ולכן יש להקפיד תמיד לומר בפרוש שזה בלי נדר. ואפילו אם לא הוציא בפיו את התחייבותו אלא במחשבתו בלבד, יש להיזהר לקיימה[6].

חינוך לאמירת אמת

כתב השל"ה שאב הרוצה להיות בטוח שהבן הולך בדרך הישר גם שלא בפניו, יראה בכל כוחו להדריכו במידת האמת. שכן החשש והפחד מביקורת ההורים מונעת את הילד ממעשים לא הגונים ביודעו שיידרש לתת דין וחשבון על מעשיו. ולכן כאשר מורגל הנער לומר את האמת כל הזמן, הוא לא יכסה את עצמו בעזרת אי-אלו שקרים, ומוסיף השל"ה שלכן היו כאלו שתגמלו את ילדיהם בעד אמירת אמת כפי שנאמר "אמת קנה", עד שמדת האמת תהייה טבעו של הילד[7].

דנו הפוסקים  אודות הבטחה לקטן, האם יש חיוב מן הדין לקיימה, כיוון שסמיכות דעת הקטן אינה כשל הגדול, ולמעשה כתבו הפוסקים שאף את הבטחות לקטן צריך לקיים. מעבר לכך הזהירו חכמים שלא יאמר אדם לילד שיתן לו דבר ובסוף לא יתן כי בזה הוא מלמד אותו לשקר שנאמר "למדו לשונם דבר שקר", כלומר: מלבד עצם האיסור לשקר יש כאן אזהרה מללמד את האחר להיות 'דובר שקר'[8].

[1] קדושים יט, לו.

[2] ב"מ מט, א.

[3] מכילתא פרשת בשלח.

[4] שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו ס"ב, וחו"מ הל' מכירה-ומתנה ס"א-ב.

[5] שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו ס"ב, וחו"מ הל' מכירה-ומתנה ס"א-ב וס"ו.

[6] דברים כג, כב-ד. ר"ה ו, א. שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו ס"ב וחו"מ הל' מכירה ס"א וס"ד וקו"א סק"א שם (תוקף נדרי-מחשבה). אג"ק כ"ק אד"ש ח"ד ע' קח. פסקים-ותשובות סרנ"ז ס"ז.

[7] משלי כג, כג. של"ה שער האותיות אות ד.

[8] סוכה מו, ב. שו"ע אדה"ז הלכות מכירה ס"ו. קה"י (למהר"י אלגאזי) תוספת דרבנן, ז. מנחת-פתים חו"מ סר"ד ס"ח.