מנהג הכאת המן בעת קריאת המגילה

מקור מנהג הכאת "המן" בעת קריאת המגילה אינו ידוע, אבל מקורו הקדום ביותר נכתב לפני מעל 700 שנה על ידי ר' אברהם בן נתן (הראב"ן) הירחי (חי באמצע תקופת הראשונים) בספרו "המנהיג" (-"מנהיג עולם") ובו הוא מציין כמקור למנהג הכאת המן בעת קריאת המגילה את דברי חז"ל "שצריך שיאמר ארור המן וארורים בניו"). מקור אחר הינו בספר "שבלי הלקט" (נכתב כ-50 שנה אח"כ) הכותב מנהג זה בשם רש"י שאמר עליו "וכל זה אינו חובה אלא מנהג טוב". מנהג זה הובא להלכה וכן אנו נוהגים.
מהטעמים להכאת המן:
1. כתוב "שם רשעים ירקב".
2. כתוב "תמחה את זכר עמלק".
3. כתוב: "והיה אם בן הכות הרשע", 'והיה אם בן' סופי תיבות המן.
4. כתוב: "מחה אמחה את זכר עמלק" וכן 'מחה אמחה' בגימטריה 'זה המן'.
5. שההולכים בדרך המן – תיפול עליהם אימה.
6. שפחות ישמעו את השם הנחות של המן.
7. שלא יקום מלך עכו"ם וירצה לגזור כגזירת המן.
לגבי מנהג הכאת 'המן' בעת קריאת המגילה ישנם דעות שונות, מהם:
1. כל פעם שמזכירים את השם 'המן'.
2. רק ב'המן' הראשון והאחרון.
3. להכות את 'המן' ואת 10 בניו בלבד, כל שם לחוד.
4. כל 'המן' עם תואר כגון בן המדתא, צורר, הרע וכו'.
מנהגנו הוא להכות בכל המן עם תואר.
המקור הקדום ביותר למנהג זה הוא בספר 'המנהיג' (מראשוני הראשונים) הכותב ש"מנהג התינוקות… לקחת חלוקי הנחל ולכתוב עליהם (את השם 'המן') ומקישים זו על זו כשקורא ומזכיר המן ורשעו". בפועל זה לא רק "מנהג התינוקות" אלא גם מנהג המבוגרים ש"מכין ברגליהם, אבן על אבן, משברים קדירות" וכך נהגו ונוהגים גדולי ישראל ובראשם הרבי הריי"צ.
מנהג הרבי בזה : בדרך כלל (אך לא תמיד) מכה מעט עם חלק מרגלו פעם אחת את 'המן' בכל פעם שנזכר, ובכל פעם שנזכר 'המן' עם 'תואר' הכה עם כל רגלו פעמים רבות.