מעמד הקריאה בתורה ע"י המלך

לאחר שנמסר ספר התורה לידי המלך, היה המלך קורא באזני העם מתוך ספר התורה פרשיות שמזרזות אותם במצוות ומחזקות ידיהם בדת האמת ליראה את ה', ולעוררם לשמור את כל דברי התורה[1].

מעמד זה היה מעורר את העם לשוב בתשובה וליראת שמיים, וכפי שכותב הכלי יקר: "נראה שכל עיקר צורך הקהל זה היה בעבור התשובה, לפי שאמרו רבותינו ז"ל שיום ראשון של חג נקרא ראשון לחשבון עונות, על כן הם צריכים לעשות תיכף הכנה אל התשובה. והכנה זו היא הקהל זה, שהמלך מקהיל את העם וקורא לפניהם מן אלה הדברים. כי רוב הספר דברי תוכחות עלי עון ודברי כיבושים . . כי על-ידי שהם מקוהלים, יהיו אגודה אחת ויטו שכם אחד לשוב אל ה' כדי שיהיו השבים רבים"[2].

בהמשך דבריו מקשר הכלי יקר את מעמד הקריאה בתורה בהקהל לעיתוי בו התרחש, לאחר עשרת ימי תשובה, והימים שבין יום הכפורים לחג הסוכות אין עושין עונות, עד יום ראשון של סוכות שהוא "ראשון לחשבון עונות"[3].

וההכנה אל התשובה היא שיהיו כולם אגודה אחת כמו ד' מינים אותם נוטלים באגודה בחג הסוכות, ועוד שבחג הסוכות כל אחד יוצא מדירת קבע לדירת ארעי, וישב תחת סוכת שלומו.

עוד כותב הכלי יקר שהזמן של ההקהל "מקץ שבע שנים" גורם לכך: "כי שנת השמיטה גורמת גם כן ההקהלה והשלום על-ידי שלא יזרע ולא יצמיח בו ואכלו אביוני עמו, כי אינו רשאי להחזיק בתבואת שנת השבע כבעל-הבית, וזה בלי ספק סיבת השלום, כי כל דברי ריבות נמשכין ממידת שלי שלי, זה אומר כולה שלי, וכל זה אינו כל כך בשנה השביעית, כי בקום ועשה אין הכל שווים אבל בשב ואל תעשה הכל שווים, וזה באמת עניין השלום. וזהו עניין ההקהל, כי כל זה הכנה אל התשובה".

[1] וברמב"ם (הל' חגיגה פ"ו ה"ו): "אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה. ומי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה. שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא-ל".

[2] כלי יקר דברים לא, יב.

[3] ראה תנחומא אמור כב. ויק"ר פ"ל, ז.