איסור "מצה שרויה" היה כבר במעזריטש בתקופתו של המגיד והאדמו"ר הזקן הסביר שמדובר בחשש איסור דאורייתא. איך הגיע איסור זה ומדוע הוא לא היה בתקופת התנאים, הראשונים וכו'?
עד לפני כ-250 שנה היה נהוג לאפות את המצות כמעין 'פיתות' עבות ובלישה וכו' היו מתעכבים, בודקים שהכל יצא טוב וכו'. מכיוון שמצות אלו היו מאבדות את טריותן מהר מאוד, החלו לאפות מצות במהלך חול המועד. במהלך הפסח חמץ לא בטל אפילו באלף ולכן אמרו גדולי הפוסקים להפחית את כמות המים שבבצק וכן שיתחילו לאפות מצות דקות יותר, ועל ידי כך לשמור את הטריות עד אחרון של פסח. בעקבות מנהג זה התחילה בעיה של הישארות קמח על מצה.
וכך כותב רבינו הזקן: "ומה שלא הזכירו זה הפוסקים היינו משום… [ש]בדורות הראשונים היו שוהין הרבה בלישה וגלגול עד שהיה נילוש יפה … [אבל] זה עשרים שנה או יותר נתפשטה זהירות זו בישראל קדושים למהר מאוד מאוד בלישה ואין לשין יפה יפה ולכן נמצא קמח מעט במצות…כנראה בחוש למדקדקים".
אודות הזהירות הנדרשת משרויה, כותב כ"ק אד"ש מה"מ ב'הגדה': "נזהרין ביותר ממצה שרוי'. ולכן המצות שעל השולחן מכוסות, שמא יפלו עליהן מים. קודם ששופכין מים, או משקין שמים מעורבים בהם, לכוס או קערה בודקין שלא יהיו בכלי פירורי מצה. למים אמצעיים ואחרונים אין להעביר ידיו על שפתיו"
ראוי לחנך גם את הילדים להקפיד על מצה שרויה.
מצות על שולחן האוכל במהלך הפסח:
הרבי הריי"צ נהג שלא להניח על השולחן את האוכל והמצות יחדיו וזאת למרות שכלל רבותינו נשיאנו הניחו את המצות ואף אכלו מהם לעיתים בתוך הסעודה, תוך הקפדה שהמצות יהיו מכוסות וכן תוך הקפדה על 'שרויה'
כיצד נוהג הרבי בכל ימי הפסח – לא ידוע, אך בליל הסדר הרבי השאיר את המצות על השולחן ואף אכל מהם במהלך הסעודה "חתיכה ממנה (ע"י האצבעות), כשהיא עודנה מכוסה (כדי שלא יתפזרו פירורים על השלחן ועל כלי האכילה)" והטביל במלח ואכל.
הקהל מדבר
0 תגובות
הצטרפו לשיחה והשאירו תגובה
הוספת תגובה