מצוות אכילת מצה לחולה

שיעור האכילה

שיעור כזית מצה הוא לכתחילה כשיעור 25 גרם, ואם יכול יאכל כשיעור 30 גרם. ומי שקשה לו יאכל לפחות 17 גרם מצה. ומשך זמן אכילת הכזית באם אינו יכול לאכול הוא עד ארבע דקות. ואם אינו יכול לאכול תוך ארבע דקות יאכל עד תשע דקות. אולם אז לא יברך "אשר קדשנו וצונו על אכילת מצה"^[1].

שיעור הכזית בקמח מצה לחולה שקשה לו, יכול להקל ולאכול שיעור 25 סמ"ק. ושיעור זה הוא בין במצת יד בין במצת מכונה. ואם יכול לאכול יותר יאכל 40 סמ"ק^[2].

מי שאינו יכול לאכול כי אם כזית אחד של מצה יאמר את כל הסדר, דהיינו קידוש וכוס ראשון, והגדה וכוס שני ויאכל את הסעודה ללא מצה וללא ברכת המוציא, ואחרי הסעודה יברך "המוציא" ו"על אכילת מצה" ויאכל כזית זה ויצא ידי חובה גם לכזית ראשון וגם לאפיקומן^[3].

מי שאינו יכול ללעוס מצה

חולה שאינו יכול ללעוס מצה או לבולעה, יכול לפורר את המצה, דהיינו לטוחנה לקמח מצה, ומברכים על זה "המוציא" ו"על אכילת מצה" ויאכל מזה שיעור כזית. ואם אינו יכול לבולעו כך יכול לשתות מים ביחד עם אכילת המצה הטחונה. וכשמברך על אכילת מצה יברך על שלש מצות ויאכל חתיכה קטנה מהעליונה והשאר יאכל ממה שהכין לעצמו מצה טחונה^[4].

מי שאינו יכול לבלוע כלל מצה שלמה או מצה טחונה, כתבו הפוסקים שלא יבטל מצוות אכילת מצה אלא יטביל את המצה במים זמן מועט כדי שיתרכך, אבל לא ישרה הרבה זמן מפני שזה עלול לבטל את הטעם של המצה, ומצה שבטל טעמה אין יוצאים בה ידי חובה.

ולמנהגנו שנזהרים ביותר ממצה שרויה, יש לשרות את המצה ביין או במיץ ענבים (ולא יקח מאלו הנמכרים בחנויות אלא יברר אצל אנשים פרטיים המייצרים מיץ ענבים טבעי ללא מים כלל) ויכול להשרות בזה את המצה, אך כאמור ישרה זמן מועט. וכן יכול להשרות במיצי פירות טבעיים ללא תוספת מים כלל. וכל זה דוקא במים קרים אבל במים רותחים אין לשרות את המצה אפילו לזמן מועט, אמנם בכלי שני אפשר להקל בשעת הדחק. כל העצות הללו אינם אלא למי שאינו יכול לאכול מצה רגילה. ועדיף מצה מפוררת על מצה שרויה. ומי שהקפיד כל השנים שלא לאכול מצה שרויה, כשהוא חולה מותר לו לשרות כאמור אך יעשה התרה על מנהגו^[5].

אכל מצה או מרור או יין של ארבע כוסות והקיאם יצא ידי חובתו ואין צריך לשתות עוד^[6], מאחר ובית הבליעה נהנה מהם. אמנם במצב כזה לא יכול לברך ברכת המזון, ולכן צריך לחזור ולאכול המצה, כדי שיוכל לברך ברכת המזון^[7].

^[1] תורת היולדת פמ"ג ס"ג. באנציקלופדיה הלכתית רפואית ח"ג ע' 483 הע' 102-99 וש"נ.

^[2] ראה שו"ע אה"ז או"ח סתפ"ו ס"א. וראה מ"ב שם סק"א. וראה שיעורי תורה ע' קצג הע' כח.

^[3]  שו"ע אדה"ז או"ח סתפ"ב ס"ג, אך כתב שלא יברך 'על נטילת ידים' כי הוא פחות מכביצה.

^[4] ראה אנציקלופדיה הלכתית רפואית שם ע' 482 הע' 94-90 וש"נ.

^[5] ראה בס' סידור פסח כהלכתו, ח"ב פ"ח סי"ג בהע' 80. ובשו"ת יחוה דעת ח"א סי' כא

^[6] מנחת חינוך מצוה י

^[7] אנציקלופדיה שם ע' 487 הע' 131 וש"נ. אכן, גם לדעת הסוברים, שהנאת גרונו מספקת, לא מועיל לתת עצה לחולה שילעוס את המרור ותיכף יפלוט, או שיגרגר את היין ותיכף יפלוט, כי בכך לא יצא ידי חובה כלל, אלא צריך שייגמר כל מה שהגרון יכול להנות, עד שיגיע ממש אל בית הבליעה, במקום שלא יכול להחזירו (שו"ת מנחת שלמה סצ"א אות יז).