נפולה בעוף – הכיצד?

בין סוגי הטריפות ישנה טריפה הנקראת בשם 'נפולה'. טריפה זו הינה כאשר זורקים את העוף או הבהמה מגובה  אל הרצפה חוששים שמא נתרסקו איבריה הפנימיים וטריפה היא. ופרטי הדין כפי שהובאו בשו"ע (יו"ד נח,א) הם:

"נפולה, אסורה. כיצד, בהמה שנפלה, אם היתה עומדת על רגליה כשנפלה, אם יש מכריסה עד המקום שנפלה שם עשרה טפחים, חוששין שמא נתרסקו איבריה. ואם היתה שוכבת ונתגלגלה ונפלה, צריך שיהיה גובה המקום עשרה טפחים. והא דבעינן גובה י' טפחים, דוקא בנפלה מעצמה או הפילוה אחרים וידעה שרוצים להפילה, אבל אם הפילוה אחרים שלא מדעתה או אפילו ידעה בכך אלא שהפילוה בבת אחת, אפי' בפחות מעשרה טפחים חוששין לה". וכתב הרמ"א ע"ז 'ואין חילוק בזה בין בהמה לעוף'.

וצריך ביאור מה כוונת הרמ"א בהוספה זו: האם כל נפולה בעוף יש לחוש, שהרי חזינן שעוף יכול לפרוח אע"פ שנפל מגובה של יותר מעשרה טפחים וא"כ מדוע נחוש לו?

ואכן באור הגר"א (שם ס"ק ד) כתב על הרמ"א וז"ל: 'ר"ל דגם בעוף בעינן עשרה טפחים כו" היינו שעוף שנפל מגובה עשרה טפחים (כשכנפיו קשורות) – ה"ה טריפה. וכן בשו"ת השיב משה (יו"ד סי' לא), כתב בדומה לכך.

אך הפרמ"ג (שפ"ד ס"ק ג) חולק וז"ל: 'ודע דעוף לא שייך ביה גובה עשרה דאפילו שני כנפיו קשורים, דעומד הוא על רגליו, אם לא שרגליו קשורים. ומיהו בנפל על גבי מים וכדומה, דליכא מידי למסרך ביה – דין העוף שווה לבהמה, דגבוה י' טפחים – הוה ביה דין נפולה'.

והנה ה'יד יהודה' בפירוש הארוך ס"ק ד מביא את דברי הדרישה ס"ק א' שבדרך כלל עוף אינו ניזוק בחבטה (אלא אם כן אדם חבט בו בכח), כיון שיש לו אפשרות לפרוח. אמנם שיעור הילוכו של העוף (להכשרתו) – כשיעור הבהמה.

ובהארוך מש"ך (סימן נח) הבין זאת קצת באופן אחר וז"ל: "ולפע"ד נראה דבעוף … אתי לאשמועינן דלא שייך ריסוק אברים אלא כשנחבט על פני המים ואז סגי בשט מלא קומתו. וזה דבר מורגש לחוש שהעוף שהוא קל בטבע, כשנופל אפילו מגובה הרבה – הוא נופל על רגליו ואינו מתחבט כלל; אבל אם נחבט על פני המים שאינו יכול להתאמץ ברגליו – אבריו מתחבטין. אמנם בדבר קשה מאוד שאינו יכול להתאמץ ולישען על רגליו שמחמת שהוא קשה וחלקלקות אינו יכול לנעוץ ציפורנו ולהישען על רגליו ולכך שייך בי' חביטה" – משמע שמקל בעוף מצד שעוף יודע כיצד ליפול ולהיאחז בקרקע מבלי לרסק את איבריו (ולא מצד שהעוף פורח), אא"כ זה מקום חלקלק שאיננו יכול להצליח לעמוד עליו (כמו נפילה ע"ג מים).

לכאורה מכל אלו הטעמים נראה להקל בעוף במקרים מסוימים, אך כבר כתבו כמה פוסקים להחמיר אף בעוף בחשש 'נפולה', ומהם:

הרדב"ז (חלק ה ללשונות הרמב"ם סימן ל (אלף תג)) סובר שמכמה טעמים יש להחמיר אף בעוף: א. מסתימת הרי"ף (שלא חילק בין עוף לבהמה); ב. שיש עוף כבד (וחוששים בו בנפילה לריסוק איבריו); ג. דחזינן שנחבט. אך משמע דאף הרדב"ז יודה להקל כאשר לא ראינו שנחבט אלא רק נפל.

אך בספר משמרת שלום על הפרמ"ג [שפ"ד ס"ק ג -המביא את הדעה המקלה דעת הפרישה] החמיר אף יותר מכך וסתר דעת המקלים. דהנה הרמ"א כתב בסתמא שעוף שווה לבהמה והט"ז הש"ך הפר"ח לא הזכירו שום קולא בעוף, ושאפשר שאף הדרישה לא כתב כן להלכה למעשה אלא רק כביאור לדברי הטור. וראה גם בשו"ת השיב משה שחולק על המקלים בזה, וכ"ה ב'מקמ"ע סק"ה' בשם תוי"ק, שו"ת בית שלמה חיו"ד סי' מו ועוד. וכן בשו"ת הר צבי יורה דעה סימן נא, מחמיר בנפולה בעוף כשאין כנפיה קשורות.

אמנם באמת בשו"ת בית שלמה הנ"ל כותב 'סוף דבר לא ראיתי דיוק מוכרח בדברי האחרונים הנ"ל, לחדש חדשות להקל בדבר שלא נמצא סמך בדברי הראשונים כלל. אלא שנראה שעיקר יסוד דבריהם מן החוש הוא, כמו שכתב הדרישה והש"ך בארוך, וכיון שהאחרונים שאחריהם מלאו דבריהם, קשה לחלוק עליהם אף להחמיר. אמנם כל זה בנפלה מעצמה, אבל כאשר הופל  העוף ע"י אחרים נראה שהדרישה מחמיר והו"ד בדרכ"ת ס"ק כ דבזה נראה שאף הדרישה מחמיר כנ"ל.

בדע"ת [למהרש"ם יו"ד סי' נח מי דעת ס"ק ח]  כותב לדינא שבעוף שנפל מעשרה טפחים, אף כשאין כנפיו קשורות – יש להחמיר אא"כ זה הפסד מרובה. ולשיטתו דין זה הינו מחלוקת ראשונים בין הרמב"ן (והר"ן) לרמב"ם והרא"ש (עיי"ש באריכות), והרמ"א פסק כרמב"ן.

למעשה בשו"ת שבט הלוי חלק ז סימן קטז מגדיר שיש להחמיר 'כל שאנו רואים נפילה לא עפיפה, דודאי זה פשוט דכל שהשתמשה בכח העפיפה להאיט נפילתה למטה אין זה בגדר נפילה.' ומבאר השבה"ל שעפ"ז לא פליגי  הפוסקים דסתימת הרמ"א היא במקום שלא ראינו עפיפתו ושלא הלך אחרי הנפילה, ודברי הדרישה מיירי שראינו עפיפתו. מלבד הארוך מש"ך שמקל לא מצד עפיפתו אלא מצד תכונות העוף, לדבריו אף כשלא ראינו עפיפתו יש להקל. אלא שעל דברי הש"ך העלו חלקו האחרונים, והשבה"ל מביא ראיה מהראשונים דלא כש"ך עיי"ש.

והנה נפקא-מינה, במשחטות של העוף אשר העופות הם במגירות, באם השליכום את המגירה ארצה עם העופות ביחד, אם יש לחוש משום נפולה?

והנה בשו"ת דובב מישרים חלק ג סימן צ נשאל 'אודות תיבות עם עופות שרגילים להשליכם ארצה עם העופות ביחד, אם יש לחוש משום נפולה, אחרי שהעופות עומדים דחוקים יחד ואינם יכולים לזוז מחמת דוחקם, אי חשיבי ע"י זה כקשורים או כדבוקים בדבק המוזכר בגמ' [חולין נ"ב ע"א] וש"ע [יו"ד סי' נ"ח ס"ח וס"י ברמ"א]. יפה העירות, ובודאי יש להזהיר ולהזהר להעמיד התיבות בנחת על הארץ'.

והנה בנדון שאלתו היו העופות צפופים ולכן לכו"ע לכאורה יש להחמיר בזה דחישינן דהוי ככנפיה דבוקות. אף באם הם לא צפופים אולי יש מקום להקל בזהאך בשבה"ל הנ"ל כתב 'דאם אין הרבה עופות בכלובים האלה יש מקום להקל כיון שיכולים לעופף .. באמת צריך להזהר בהוראה כזאת דדברים האלה משתנים מפעם לפעם וכבר ראינו כלובים דחוקים ודחוסים זה ע"ז ממש, וזה ודאי דומה לנדבקו ב' אגפיו בחולין נ"ב ע"א וסי' נ"ח, ואי אפשר ליתן תורת כל אחד בידו כשהמכשול קרוב, והפלת הכלובים חשש גדול בטריפות דנפולה, זה הנלענ"ד בזה'.

וכן האריך בזה בשו"ת ישיב יצחק ח"א יו"ד סי' ט ומסיק דלכו"ע יש להחמיר 'בדין כלובים שזורקים לארץ ולכאורה יש לזה דין דהפילוהו אחרים שלא בכח ושלא מדעתה כמ"ש הבית שלמה .. שכתב שבכה"ג ודאי מקרי לא ידעה דכי התרנגולת נביאה היא שכשאוחזה בידו רוצה להפילה לארץ .. וא"כ ה"ה הכא מקרי לא ידעה וגם חשיב בכלוב ככנפיו ורגליו קשורים דאינו יכול להציל עצמו בכנפיה דאינו יכולה לפרוח בזה וגם לכאורה הוי כליכא מידי למיסרך דאינה יודעת ודוק'.

[אמנם בספר פסקי הדבר יהושע כתב 'ארגזים המלאים בעופות חיים יש להזהר שלא להשליכם ארצה ממקום גבוה עשרה טפחים משום צער בעלי חיים ומחשש לריסוק איברים אבל בדיעבד אין בזה חשש נפולה שדפנות הארגז מגינות על העופות (הגהות על שו"ת דובב מישרים ח"ג ד)]

ואם כן למעשה יש לשים לב לחשש זה ולהקפיד שלא לשחוט עופות אשר היו במגירה כזו שנפלה.

עוד העלו הפוסקים חשש נפולה בעת מילוי המגירות שמא הפועל זורק את העוף למגירה, אך במציאות המגירות הינם בתוך כעין ארון גדול אשר ממנו המגירות לא יוצאות אלא רק נשלפות, ולכן הפועל צריך לפתוח מגירה מגירה ולהכניס ואיננו יכול לזרוק, אך עכ"ז מעמידים משגיח בעת המילוי שיראה שלא זורקים את העופות.

כמו כן למעשה בפועל בעת השחיטה אצלנו אין כל חשש כזה, כיון שהמגירות מסודרות באחד מב' אופנים, אופן א – המגירות הינם בתוך כעין ארון גדול אשר ממנו המגירות לא יוצאות אלא רק נשלפות. אופן ב – המגירות מועברות באופן ישיר למסוע פתוח אשר ממנו נוטלים השוחטים את העוף.

אך יש להזהר שלא לזרוק את הלולים בזמן הורדתם מן המשאיות מחשש נפולה – וראה בשו"ת נהרות איתן ח"ב סי' ח.