סיפורי חסידים

בסיפורי חסידים ישנם כמה סוגים ודרגות:

1. מספר הסיפור שמע מהרבי או שראה בעצמו.
2. מספר הסיפור שומע מאדם נאמן שעמו עצמו היה הסיפור.
3. מספר הסיפור שמע ממישהו ששמע מזקני החסידים.
4. סיפורים ללא מקור שבהם כל אחד יכול להוסיף ו/או לגרוע כראות עיניו ואין מי שיאשר ו/או יכחיש.

לגבי הסוג הרביעי היחס הוא דו-כיווני. מצד אחד אמר הרבי הרש"ב שחשוב לספרם בהתוועדות (והינם ע"ד חולין על טהרת הקודש). מצד שני אין להיגרר אחר הגוזמאות ומהם ניתן להגיע בקלות מכלל גוזמה לכלל אכזבה.

הרבי מציין ששמיעת סיפור בצורה לא מדויקת יכולה לגרום לנזק רב ועל כן צריך לציין לכל סיפור את מקורו וכן ממי שמעו.

כמו כן מציין הרבי אשר "ישנם אנשים שאין בכחם לקלוט ולמסור אח"כ עניין כמו שהוא מבלי שיעבור על ידי הפריזמה (חוש ?) של נפשם … ובאופן של התלבשות ולא בדרך מעבר" ולכן הסיפורים עוברים שינויים רבים והוספת גוזמאות, רקע וכדומה.

מעניין לציין את דברי הרבי הריי"צ בליקוטי דיבורים:

1. "מורגשת עזיבה גדולה בדרכי החסידות … ישנם בודאי כאלה שהשכל האנושי יאמר שהם דברים של מהיכי תיתי. למשל – סיפור חסידי או ניגון חסידי. אך אור וחיות החסידות מראים במוחש, שסיפור חסידי, מרבי או מחסיד, הוא ענין עיקרי, ניגון חסידי הוא ענין עיקרי. צריכים ללמוד כיצד לספר סיפור חסידי, לא לייפות את הסיפור בביאורים והסברים עצמיים, לספר את הסיפור דבר דבר על אופנו. צריכים להתלמד איך לנגן ניגון חסידי, לנגן בלי הוספות של חזנות. שכן הסיפורים והניגונים החסידיים העמידו בעזה"י [בעזרת ה' יתברך] דורי דורות של חסידים בעלי עבודה".
2. "סיפור מצדיק הוא תורה שבכתב … תורה שבכתב היא חכמה … הבן בכחמה [פירושו] בסיפורי חסידים שהם חכמה צריך להיות "הבן", להרגיש בפנמיות את התורה וההשגה שיכולים ללמוד מסיפורים".