קדיש אחר קריאת התורה

בתקופת הגמרא נהוג היה שמי שעלה לתורה בעליית 'שביעי' לא היה מסיים את כל הפרשה אלא היה משאיר כמה פסוקים לעליית ה'מפטיר'. בתקופת הסבוראים (בין האמוראים וגאונים. היו מחותמי הגמ' שלפנינו) הנהיגו את מה שנהוג היום; שהעולה שביעי גומר את הפרשה ולמפטיר חוזרים על כמה פסוקים ובין העולה שביעי לעולה מפטיר יהיו מפסיקים בקדיש.

את הסיבה לקדיש זה כותב הר"י מגאש: "וששאלת מפני מה תקנו לומר קדיש בשבתות וימים טובים ולא בב' ו-ה' … כדי להפסיק בו בין הקריאה בתורה ובין הקריאה בנביא" על מנת שידעו שהעולה מפטיר אינו חלק מהשבעה עולים של הפרשה. "ולפי שאין מפטיר בב' ו-ה' אין אנו צריכים לקדיש" ולכן נפסק להלכה שיש לומר את הקדיש לפני עליית מפטיר.

התקנה להגיד קדיש אחרי קריאת התורה שבימים שני וחמישי הינה מזמן הגאונים, והטעם לכך הוא: אין ה' מתקדש בעולם עד שמקדשים אותו בתורה שבכתב, לכן אומרים 'יתגדל ויתקדש' אחרי קריאת התורה.

מיהו האומר קדיש זה, מצינו ב' דעות בפוסקים:

1. מכיוון שקדיש זה אינו חלק מהקדישים שהאבל צריך לומר, האומר את הקדיש הזה הינו הבעל קורא [והוא אומרם לע"נ כל הנפטרים שאין מי שאומר עליהם קדיש].
2. אמירת הקדיש הינה ככל אמירת קדיש שלאחר הלימוד, ועל כן אבל יכול לאומרו כבכל סיום לימוד.

להלכה: פוסקים המטה אפרים וקצות השולחן שאם האבל עלה בעליה שלפני הקדיש, הקדיש שייך לו, אך אם יש לו יאר-צייט באותו היום או שהוא עוד בתוך ימי אמירת הקדיש, יש נוהגין שיכול הוא לאומרו אם אם לא עלה כלל לתורה.

מנהג חב"ד בזה: האבלים משתדלים (בלא לריב) לומר את החצי קדיש שאחרי קריאת התורה.

חשוב לדעת: ישנם 17 קדישים שהאבל אומר לפי מנהג חב"ד, קדיש זה אינו נמנה כלל בקדישים אלו!

מעניין לציין: הרבי לא אמר קדיש על הרבנית ליד הס"ת כל ה-11 חודשים אף עם עמד ליד הס"ת.