קול השופר, תקיעה פשוטה וזעקת הנשמה

נהוג בחב"ד שאת ה'תקיעה להתלמד' שאנו תוקעים ביום ל' במנחם אה – א' דראש חודש אלול, לתקוע תקיעה אחת בלבד. הטעם לכך שאנו תוקעים רק תקיעה אחת ולא 10 תקיעות:

הקולות שאנו תוקעים בשופר במהלך חודש אלול ובראש השנה הינם 3 סוגי קולות והמשותף ביניהם הוא שאין לקולות אלו שום הברה אלא הנם קולות פשוטים. דבר זה מסמל את זעקתה הפנימית של הנשמה. זעקה שאינה באה לידי ביטוי במשהו ספציפי, אלא הינה זעקה כללית (על דרך המשל הידוע מהבעל שם טוב על בן המלך).

ישנם 2 פעמים שסדר התקיעות שונה מחודש אלול וראש השנה:

1. ביום א' של ר"ח אלול תוקעים תקיעה אחת בלבד (תקיעה "להתלמד"), תקיעה זו כוללת בתוכה את כל התקיעות של חודש אלול וראש השנה. עניינה הוא קול פשוט שכולל הכל וממנה אנו לומדים לתקוע רק לה' לבדו, כמו ילד שמתפלל לה' לבדו ללא חכמות (מכאן שמה – להתלמד).
2. במוצאי יום כיפור תוקעים תקיעה פשוטה אחת בלבד (תקיעה "גדולה"). הטעם לתקיעה זו הוא מכיוון שעניינה להמשיך ולעורר דרגה גבוהה הרבה יותר מהתקיעות של חודש אלול וראש השנה. תקיעה זו הינה מעין התקיעה בשופר גדול שיתקע לעתיד לבוא (ומכאן שמה: תקיעה "גדולה" ולא "תקיעה ארוכה"). מכיוון שתקיעה זו מגיעה למקומות נעלים ביותר וכוללת בתוכה את כל התקיעות של חודש אלול וראש השנה היא תקיעה פשוטה אחת בלבד.

הסדר של התקיעות הוא: תקיעה פשוטה – להתלמד, תקיעות תשר"ת – חודש אלול, 100 תקיעות – ראש השנה, תקיעה פשוטה – גדולה. הסיבה לכך הוא: בהתחלה "הכלל" הכולל בתוכו את כל הפרטים, אחר-כך בא הפרט ורק לבסוף שוב הכלל, ולכן עניינם של 2 התקיעות הללו שווה.

מסדר התקיעות אנו לומדים:

האדם מתחיל את יומו במצוות כצדקה, תפילה ותורה – תקיעה שנועדה ללמד.

במהלך היום האדם יוצא לעבוד עם העולם הזה. כשהוא יוצא לשדה הגשמית ומתחיל לעבוד את עבודתו, עבודת הבירורים, הוא מגלה שה' נמצא גם בתוך העולם – המלך בשדה, דבר המוסיף לו שמחה בעבודתו היום יומית עם העולם הזה – תקיעות של חודש אלול.

כאשר היהודי עובד עם העולם ומגלה בו אלוקות בשמחה מובטח הוא שלבסוף (כלשון המשל הידוע של המלך בשדה מאדמו"ר הזקן) יכנס עם המלך לעיר הבירה ואף להיכל המלכות (ראש השנה ויום הכיפורים) ולבסוף, ואף יימצא בייחד עם המלך "אנא ומלכא בלחודוהי" – התקיעה הגדולה של יום הכיפורים, מעין השופר הגדול שבגאולה האמיתית ההשלמה.