קירוב מיתת הבהמה אחר השחיטה חלק ג'

בהמשך למדור הקודם, בו נתבאר מחלוקת רש"י ותוס' בעניין 'שהיה במיעוט בתרא', ושרוב הראשונים סוברים כתוס', שאחר ששחט רוב הסימנים אין איסור שהיה כלל, הנה הטור יו"ד סימן כג אחר שהביא מחל' הפוסקים הנ"ל כתב וז"ל: "ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב ובאשכנז ובצרפת נוהגין להחמיר כרש"י", היינו שנוהגים להחמיר כרש"י.
למעשה בשו"ע יו"ד סי' כג סעי' ה, נח' בזה השו"ע והרמ"א, דלדעת השו"ע רק לכתחלה יש ליזהר לחוש לדברי רש"י. אך הרמ"א פוסק כי אפילו בדיעבד המנהג להטריף; ולכן אם לאחר ששחט רוב שנים שוהה הבהמה או העוף למות יכנו על ראשו להמיתו, ולא יחזור וישחוט.
ומבואר בפוסקים [ראה באדה"ז ס"ק יח] שאין לגמור את השחיטה אף לא ע"י אחר ואף לא ע"י סכין שאיננו כשר, אך ע"י נכרי רשאי לסיים את השחיטה. ובשו"ת צמח צדק (לובאוויטש) יורה דעה סימן יז האריך לדון במקרה בו "שחט בהמה ונשחט הקנה כולו וגם הוושט רק בתחתית הוושט נשאר עור א' שלא נשחט היינו עור החיצון. והבהמה הי' שוהה למות ולקח הקצב שאינו שו"ב את סכינו שמקצב בו בשר לשחוט הוורידין שעי"ז תמות מהר. והי' נזהר שלא יגע בסימני' שאמר לו השו"ב שיש בזה חשש איסור אעפ"כ לא יכול להזהר ושחט הוושט במקום אחר מהו", שבכה"ג הדבר כשר עיי"ש באריכות.
אם כן למעשה באם לא שחט את כל הסימנים אף כשהשחיטה כשרה לא יסיים יהודי את שחיטת הסימנים אלא נכרי.
אך כל זה כשלא שחט את כל הסימנים, אך כאשר כל הסימנים שחוטים לגמרי כולל כל העור שלהם, ולא שחטו רק את הוורידין בזה רשאי [ואף צריך] אף השוחט עצמו לשחוט את הוורידין כמבואר ביו"ד סי' כב,א.