קירוב מיתת הבהמה אחר השחיטה חלק ה'

בגליון 660 הובאה השאלה שלפעמים לאחר שחיטת הבהמה שוהה הבהמה מלמות עוד איזה זמן, וכדי לזרז את מיתתה רוצים הפועלים להורגה ע"י כמה וכמה אופנים: 1. יריית כדור בראשה, 2. מכת חשמל, 3. מכה בעמוד השדרה, 4. חיתוך הוורידים [באם לא נחתכו בשחיטה]. ויש לבאר האם יש איסור בדבר או לאו?

והנה, לגבי חיתוך הוורידים נתבאר בגליון 661 שלמעשה פסקו השו"ע ורוב האחרונים – כרוב הראשונים, שבבהמה אין צריך לנקוב הורידין בשעת שחיטה, מפני שאין דרך לצלותה שלימה, אא"כ רוצה לצלותה שלימה . לפיכך יוצא שאין חובה לשחוט את הוורידין (מלבד שני הסימנים) בבהמה, אם כן עשוי להיות מצב שאחר השחיטה הכשירה עדין מוח הבהמה מקבל דם ונשאר בא בחינת חיות עוד זמן אחר השחיטה, נשאלת השאלה האם מותר אחר השחיטה לחתוך את הוורידין או לאו?
ובגליון 662 נתבאר, שנחלקו הראשונים במקרה בו השוחט המשיך לשחוט את כל הסימנים כולם את כל הקנה או את כל הוושט, האם בחלק שלא הכרחי מן הדין לשחוט האם גם בו יש איסור של 'שהייה' (רש"י), או שלא (תוס'), ובלשון הפוסקים זה נקרא 'שהייה במיעוט בתרא'.
למעשה בשו"ע יו"ד סי' כג סעי' ה, נח' בזה השו"ע והרמ"א, דלדעת השו"ע רק לכתחלה יש ליזהר לחוש לדברי רש"י. אך הרמ"א פוסק כי אפילו בדיעבד המנהג להטריף; ולכן אם לאחר ששחט רוב שנים שוהה הבהמה או העוף למות יכנו על ראשו להמיתו, ולא יחזור וישחוט.
אם כן למעשה באם לא שחט את כל הסימנים אף כשהשחיטה כשרה – לא יסיים יהודי את שחיטת הסימנים אלא נכרי. אך כל זה כשלא שחט את כל הסימנים, אך כאשר כל הסימנים שחוטים לגמרי כולל כל העור שלהם, ולא שחטו רק את הוורידין בזה רשאי [ואף צריך] אף השוחט עצמו לשחוט את הוורידין כמבואר ביו"ד סי' כב,א.
אלא שהרמ"א במקום אחר סותר את דבריו, א"כ לכאורה שיטת רש"י ופסיקת הרמ"א אינם מובנים: כיצד התיר לזרז מיתת הבהמה ע"י שמכה על ראשה (כרש"י) ולא חשש למש"כ במקום אחר שכאשר שובר מפרקת – לא תוציא את כל דמה ולא תועיל לה מליחה?
והנה הש"ך [סי' סז ס"ק ט] מבאר שיש לחלק בין הכאה על ראש לשבירת מפרקת, כיון שאין הדמים נמשכים כ"כ אחר הראש. ומה שהחמירו אף בתחב סכין בלבה מבאר בתבואות שור [סי' כג ס"ק י] שהם היו בקיאים ויודעים שתחיבת סכין בלבה הוי כשובר מפרקת.