קריאת שניים מקרא ואחד תרגום

זמן קריאת שניים מקרא ואחד תרגום
חייב אדם לקרות לעצמו בכל שבוע ושבוע, פרשת אותו השבוע – שנים מקרא ואחד תרגום, אף-על-פי ששומע הפרשה כל שבת בציבור. אודות חשיבות אמירת "שניים מקרא ואחד תרגום" בזמנה, ניתן ללמוד מן האמור בגמרא: "כל המשלים פרשיותיו עם הציבור מאריכין לו ימיו ושנותיו", כשהכוונה "פרשיותיו עם הציבור" היא, לפרשה הנקראת בציבור באותו השבוע. והרגיל בטעמי המקרא לכתחילה יקרא "שניים מקרא" בהטעמת הטעמים.
מדברי הגמרא עולה כי ניתן להתחיל לאומרה מתחילת השבוע, משום שכבר במנחת השבת החלו לקרוא בציבור את הפרשה החדשה. רבותינו נשיאנו היו מתחילים לאומרה בליל שישי, ולמחרת החלו מחדש וסיימו את כולה, ובשבת בבוקר היו חוזרים על "שביעי". למעשה, עכ"פ רצוי לאומרה ברצף ביום שישי לאחר חצות היום. מי שלא הספיק ישלים לא יאוחר מתפלת שחרית של שבת או עכ"פ עד סעודת היום, ואם לא הספיק ישתדל לסיימה עד מנחת שבת או לפחות עד לסוף יום שלישי, ואם גם אז לא הספיק, יכול להשלים עד לשמחת תורה; הנצרך להשלים יקרא תחלה פרשת אותו השבוע ואחר כך ישלים פרשיות קודמות.

אופן קריאת שניים מקרא ואחד תרגום
מן הדין ניתן לצאת ידי חובת קריאת "שניים מקרא ואחד תרגום" אף אם קרא את כל הפרשה ברצף פעמיים ואחריהם תרגום או בכל אופן שהוא, אך המנהג הנכון הוא – לקרות כל פסוק פעמיים והתרגום עליו מיד, כיוון שכך היו עושים בזמן שהיו מתרגמים בקריאת התורה בציבור, שהיו מתרגמים כל פסוק בפני עצמו. הובא בשלחן ערוך שלאחר שסיים לקרוא את הפסוק האחרון בפרשה ולתרגמו, טוב לחזור ולכפול את פסוק זה בכדי לסיים בפסוק מן התורה, ואכן יש שכתבו לכפול את הפסוק בסוף פעמיים. אלא שלמעשה לא נהוג לכפול פעמיים את הפסוק האחרון, ובכדי לסיים במקרא די בקריאת ההפטרה בלבד, או שדי לאמרו פעם אחת.
ויש הנוהגים שלא להפסיק כלל באמצע שנים מקרא ואחד תרגום, אפילו בדיבור, ואפילו בדברי תורה, אלא לדברים שבקדושה כגון ברכה או עניית אמן.

קריאת ההפטרה
לאחר קריאת "שניים מקרא ואחד תרגום", נהוג שכל יחיד קורא לעצמו את ההפטרה שמא יקראוהו למפטיר בבית-הכנסת, ובשיחות הרבי מבואר אודות חשיבות הכנת ההפטרה. מעבר לקריאת ההפטרה הנקראת בציבור באותה השבת, נוהגים לקרוא ביחיד אף את יתר ההפטרות שאינן נקראות בבית-הכנסת כגון בשבת ראש-חודש בה נדחית הפטרת הפרשה, ביחיד קוראים אף את הפטרת פרשת-השבוע.