שאלה או השכרה

שמחה רבה שרתה בביתו של יוסי, עת קיבל את הצעת העבודה המיוחלת על פרויקט גדול בחו"ל למשך שלושה חודשים. הוא קנה כרטיס ותכנן לטוס בימים הקרובים. יעקב, שכנו של יוסי וידידו הטוב ששמע על הנסיעה, ניגש אליו, בירך אותו שיצליח בעבודתו החדשה וביקש ממנו טובה קטנה: "יוסי, אכפת לך להשאיר לי את המפתחות של הרכב שלך? אפשר להשתמש בו מדי פעם לנסיעות קצרות כשתשהה בחו״ל?" יוסי הנהן בהסכמה ואמר: "אין לי בעיה, לאשתי יש רכב נוסף ואין לי צורך בו עד שאחזור, רק תשמור לי עליו, סע רגוע ותשלם לי על השימוש ברכב מבחינת הבלאי וירידת ערך סכום של חמש מאות ש"ח עבור שלושת החודשים שאהיה בחו״ל, וכמובן תחזיר לי אותו עם דלק כמו שקיבלת אותו". יעקב הסכים כמובן ויום למחרת יוסי נסע לחו"ל.

עבר חודש, ויום אחד יצא יעקב לנסיעה קצרה אל בית הוריו. באמצע הדרך בעודו עומד ברמזור אדום, קפצו עליו משום מקום שני רעולי פנים, פתחו את דלתות הרכב משני הצדדים ובאיומי אקדח שלפו את יעקב המפוחד ממושב הנהג וזרקו אותו בצידי הדרך תוך שהם נמלטים בדהרה. לאחר השוד הנורא, חזר יעקב לביתו, הגיש תלונה במשטרה וכמובן לא שכח לעדכן את יוסי במה שקרה. כשיוסי חזר לארץ, הוא ביקש מיעקב לשלם לו על הרכב שנגנב, כשהוא טוען בפניו: "הרי השאלתי לך את רכבי, וממילא לפי ההלכה אתה נחשב כ'שואל' שחייב אף באונס, ולכן אתה צריך לשלם לי על הרכב!" ואילו יעקב טען: "אני לא נחשב 'שואל' אלא 'שוכר' כי קבענו מראש שאני משלם לך חמש מאות ש"ח על השימוש ברכב ולכן אני לא צריך לשלם על אונס שכזה!"

יש לציין שלא נחתם כל חוזה או זיכרון דברים בין יוסי ליעקב, אלא שמתוך היכרותם סמכו איש על רעהו שיעמדו בהסכם, כמו כן אין כיסוי ביטוחי לרכב מלבד ביטוח חובה (המכסה רק נזקי גוף, לא היה ביטוח מקיף לאוטו, או שהיה אך רק על שמו של יוסי, ללא נהגים נוספיםֿ).

וכאן נשאלת השאלה: האם יעקב נחשב כ'שואל' שחייב בתשלום, או כ'שוכר' שפטור במקרה של אונס? ואולי זה בכלל בגדר גניבה רגילה שאף השוכר חייב בתשלום?

תשובה בקצרה: מקרה זה הינו אונס גמור, וע״כ: אם יעקב קיבל עליו לשלם רק את הבלאי או את ירידת הערך של המכונית כתוצאה מהשימוש ברכב – הוא נחשב כ'שואל' שחייב באונס. אבל אם הוא משלם גם על ירידת הערך של הרכב מחמת הזמן שהשתמש בו – דינו כ'שוכר' שפטור באונס.

תשובה בהרחבה: הגדרת גניבה ש׳שוכר׳ (שדינו שווה לשומר שכר) אינו חייב בה, הוא כל מקרה בו היה השוכר בעת הגניבה, ואעפ״כ לא היה באפשרותו להציל הגניבה, ואז הוא פטור מתשלום. ׳שואל׳ לעומת זאת יהיה חייב אף באונס כזה (ואינו פטור אלא במקרה המוגדר בלשון ההלכה ׳מתה מחמת מלאכה׳, היינו שתוך כדי השימוש ברכבֿ בנהיגה באופן סביר – שבק הרכב חיים).

מצאנו בגמרא שההבדל בין 'שוכר' ל'שואל' שבגללו ה׳שוכר׳ פטור מתשלום במקרה של אונס וה׳שואל׳ חייב, הוא בעצם העובדה ש'שוכר' משלם עבור השימוש והמשכיר נהנה מדמי השכירות, אבל ב'שואל" ההנאה היא שלו בלבד והמשאיל אינו נהנה מעצם ההשאלה. ולמרות שה'שואל' מאכיל את הבהמה ושומר עליה בתקופת ההשאלה, ובכך הוא חוסך למשאיל הוצאות – למרות זאת רוב ההנאה היא שלו ולא של המשאיל. וביארו הפוסקים שמכיוון שאוכל ושמירה עושה ה'שואל' עבור טובת עצמו, כדי שיוכל להשתמש בבהמה, והמשאיל נהנה מכך רק באופן עקיף מחיסכון בהוצאות, עדיין אותו חיסכון בהוצאות לא הופך אותו להיות 'שוכר' – אם כן, מצאנו שכדי להפוך 'שואל' ל'שוכר' צריך שיהיה למשאיל רווח ישיר מעצם השאלת החפץ או הבהמה ולא רווח עקיף שה'שואל' עושה לצורך עצמו כמו אכילה או שמירה.

ומה הדין לגבי בלאי או ירידת ערך?

במידה וה'שואל' משלם עבור בלאי או ירידת ערך, על כך שהוא מפחית או מקלקל את החפץ, התשלום הזה אינו נחשב כשכר עבור ההשאלה, כיוון שאם לא היה משתמש בו החפץ לא היה נחסר או יורד ערכו. וכמו שיכול ה'שואל' לחייב עצמו בדין 'מתה מחמת מלאכה' על כל הנזק שיגרם לו כתוצאה מהעבודה הרציפה עם החפץ או הבהמה, אף על פי כן הוא עדיין מוגדר כ'שואל' למרות התשלום עבור הבלאי. אבל במקרה שהוא משלם עבור 'ירידת ערך' של החפץ מחמת הזמן שהשתמש בו, אם כן נמצא שהמשאיל נהנה מההשאלה ויש לו רווח ישיר ממנה, כיוון שאם החפץ היה נשאר ברשותו היה נפחת מדמיו עקב 'ירידת ערך' של השנתון החדש. וכעת כשה'שואל' משלם לו עליה, יש בכך מספיק כדי להפוך את ה'שואל' ל'שוכר' ולפטור אותו במקרה של אונס.