שחיטה 'עומדת'

אחת מה' הלכות שחיטה הוא איסור 'דרסה', היינו שאין לשחוט בדריסה על הצוואר אלא במשיכת הסכין. ובלשון אדה"ז [יו"ד כד ס"ק ב] 'כי כל משהו מהסימנים צריך להיות נחתך על ידי משיכת הסכין שנמשכת עליה לארכה וחותכתו כדרך משיכתה ולא על ידי דוחק שדוחקה במקום אחד ממנה לבד שזה נקרא בבת אחת והיא דרסה האמורה בכל מקום'. למעשה קיי"ל שאף אם שהה רק מעט ובמקצת – בכל מקרה השחיטה פסולה [ראה יו"ד כד,ו].

והנה צורת השחיטה המקובלת היא בהעברת הסכין על צוואר הבהמה כאשר הסכין הינו מעל הצוואר, ותוך כדי משיכת הסכין [בהולכה והובאה] יורד הסכין מטה. בכמה וכמה מקומות בעולם ישנה דרישה לעשות את השחיטה באופן הפוך, היינו שהצוואר הינו מעל הסכין ועל השוחט להרים את כלפי מעלה בעת ההולכה והובאה. נשאלת השאלה היא נכון לשחוט כך, או שמא יש כאן חשש של דרסה.

'דרסה' בשחיטה 'עומדת' (כאשר הבהמה עומדת על רגליה והשוחט מעביר את הסכין למלטה למעלה) עלולה להגרם מב' סיבות: 1. מצד הקושי של השוחט להרים את הסכין תוך כדי תנועה מבלי לדרוס ומבלי לשהות; 2. עיקר החשש הוא מחמת כובד הבהמה שעשוי ליפול על הסכין מחמת היות הבהמה מעל הסכין, ואם כן יתכן שכובד הבהמה ידחוק את הסכין על הצוואר – והרי זו דרסה.

שורש הסוגיא מתחיל מדברי הגמ' בחולין [טז עמוד ב] 'והא קתני: בין שהסכין למטה וצוואר בהמה למעלה, בין שהסכין למעלה וצוואר בהמה למטה! אמר רב זביד, לצדדין קתני: סכין למטה וצוואר בהמה למעלה – בתלוש, סכין למעלה וצוואר בהמה למטה – במחובר. רב פפא אמר: בעופא דקליל'.  משמע לכאורה מפשט הגמ' שאין איסור בדבר ומותר לשחוט כשהצוואר למעלה. וכך נפסק בשו"ע יו"ד סי' ו.

למרות המשמעות להיתר המפורשת, הש"ך פוסק [יו"ד שם] כי 'מוכח בש"ס ופוסקים דבסכין תלושה שלא נעצו בשום דבר, אפילו צוואר בהמה למעלה – מותר בדיעבד, דכל שתופס הסכין בידו מסתמא אינו דורס. ומשמע בש"ס דלכתחילה מיהת אסור וגם בעוף יש לחוש לכתחילה בצוואר עוף למעלה אפילו כשהסכין תלושה בידו'. היינו שאף למעשה השחיטה לא פסולה כל זמן שהסכין ביד השוחט והוא יודע ומרגיש מה קורה ולכן לא חוששים לדרסה. אך כל זה הרי זה רק היתר 'בדיעבד' אך 'לכתחילה' אסור לעשות זאת מחשש של דרסה.

אמנם כבר תמהו הפוסקים [ראה נה"כ הפר"ח הכו"פ ועוד ביו"ד שם] מנין הוציא הש"ך דזה רק בדיעבד, כשלכאורה בגמ' בחולין (שהובאה במדור הקודם) משמע להדיא שזה מותר?

רבי יהונתן אייבשיץ [בפלתי] מביא סמך מפורש לדברי הש"ך מגירסת התוספתא (פ"א ה"ב), גירסא שהובא גם אצל בעל הלכות גדולות (סי' ס' ד"ה השוחט במוכני), שגורסים את הברייתא הנ"ל אם מעט שינוי 'בין אם שחט וצוואר למעלה, או שחט וצוואר למטה, כשרה'. לשון כשרה משמע רק בדיעבד מותר. אך הכו"פ מסביר שדברי הש"ך (ששחיטה זו היא בדיעבד בלבד) אמורים רק כאשר השוחט מעביר את צוואר הבהמה על הסכין, ואז יש לחוש לדרסה ולהחמיר; אך אם אוחז השוחט את הסכין בידו ומעביר על הצוואר (כשהוא מעל הסכין) – מותר לעשות זאת אפילו לכתחילה.

בספר יריעות שלמה (יו"ד סי' ו' אות ג') מבאר שאף שמעיקר הסוגיא אכן הדבר מותר לכתחילה, אך לפועל השוחט בסכין למטה ובהמה למעלה, כיון דאין דרך לשחוט בסכין למטה וצוואר למעלה ולא רגילים לשחוט, נהי דלא חיישינן שמא ידרוס, דאם ידרוס בוודאי יאמר ויגיד, אבל עכ"פ אין דרך שחיטה בכך. ולכן הרי זה כאינו מוחזק, דאסור לשחוט בינו לבין עצמו, ושפיר כתב הש"ך דאסור לכתחילה. [וראה בקונטרס 'וזבחת כאשר ציויתך' עמ' שכג, שמביא שלמעשה בפועל מצוי חשש זה ששוחטים ותיקים מגיעים לשחוט בשחיטה עומדת והם אינם מורגלים בזה ולכן הם מנבלים את הבהמות ומתייראים לומר זאת…].

התבואות שור [סי' ו ס"ק טו] מביא שלדברי הש"ך יש לכאורה מקור מפורש בדברי רבינו ירוחם – [תולדות אדם וחוה נתיב טו אות ה] שכתב שדברי הגמ' הם רק בדיעבד ולא לכתחילה. וכך הוא כותב למעשה בשמלה חדשה סי' ו סעי' ח – "כל הדרכים המבוארים להיתר בסעי' שלפ"ז היינו בדיעבד אכל לכתחילה לא, דבקצתם עדיין יש קצת חשש דרסה וקצתם אינם דרך שחיטה שהוא רגיל ואימן את ידו בה ואין לשחוט לכתחלה בין בהמה בין עוף כ"א שהצוואר יהיה למטה או בצדדים והסכין בידו ומעבירו על הצוואר או שהבהמה וכ"ש עוף ראשם קשור למעל' באופן שא"א להכביד על הסכין כלל והוא מעביר הסכין בידו מלמטה בצוואר".

אם כן יוצא ששחיטה בהמה עומדת מותרת רק כאשר הראש תפוס היטב היטב באופן שאין חשש שיכביד ויפול בעת השחיטה.

וכבר נתקשו בהבנת דבריו דאיך התיר ה'שמלה חדשה' לכתחילה דבר שעלול לבוא לידי איסור גמור [לשיטי']? ויש מיישבים שבקשירת הבהמה גופא יש ב' דרגות: אופן הא' שרק הצוואר תפוס – וזה מותר רק בדיעבד; אופן הב' – שכל הבהמה תפוסה לגמרי באופן שכלל לא יכולה לזוז בעת השחיטה – דזה מותר אף לכתחילה.

עפ"ז כתב שו"ת מנחת יצחק חלק י סימן נט, דכאשר הבהמה קשורה היטב היטב, באופן שאין חשש שתזוז לשום צד, מותר לשחוט כן בעמידה לכתחילה לכל הדעות.

באופן כזה נהגו מזה שנים לשחוט בהמות במדינת קאנאדא. ומביא המנח"י מכתב שכתב הרב הרה"ג מוה"ר יצחק הכהן הענדל נ"י חבר הב"ד דמונטריאל [ומרבני חב"ד דשם] שכתב להרה"ג מוהר"י גולדיטש שליט"א וז"ל: "בנוגע לאופן השחיטה הנהוג אצלינו בהמכונה החדשה שיש לנו בבית המטבחים… ומחזיק את הראש והצואר על בית האחיזה באופן שאין ביכולת הבהמה בשום אופן לזוז את הצואר אף זיז כל שהוא. והשו"ב עומד באופן בטוח בהשחיטה ושוחט מלמטה למעלה ובודק הסימנים. אח"כ נפתח כותל אחד מהתיבה מן הצד והבהמה נמשכת (בשלשלת קשור ברגלה) לחוץ לבדיקה. והשחיטה הזאת מקובלת כאן אצל כל הרבנים דפה". הרי שנעשה באופן שא"א להבהמה להזיז את ראשה וצוארה כלל, ואזי אין שום חשש לפי המבואר לעיל – כך מסיק המנח"י.

למרות כל דברי המתירים, יש מקום להחמיר בזה מחמת מש"כ בספר 'מנחת הזבח' כלל ג סעי' ו דכתב 'אין לשחוט לכתחילה בין בהמה בין עוף כ"א כשהצואר למטה ומעביר הסכין על הצואר, רק בשעת הדחק כגון שא"א להפיל את הבע"ח לאיזה סיבה צריך לקשור ראש הבע"ח בחבל סביב קרניו ולמשוך החבל למעלה ולקדרו לאיזה מקום שהוא ואז מותר לכתחילה לשחוט תחת צוארה, אבל בלא קשירה אסור לשחוט, משום שצוארה מכביד על הסכין ואתי לידי דרסה, ובדיעבד יעשה ש"ח ע"ז, והמחמיר תע"ב'. והביאו את דבריו למעשה בספר 'מנחת יוסף' סו"ס ו, וה'בית דוד' סי' כד, 'יסודי הבית' סוף אות כד ועוד.

והנה אף שהמנח"י רצה לומר שאין ה'מנחת הזבח' חולק על ה'שלמה חדשה', אך לכאורה צדקו דברי השו"ת קנה בשם [חלק ב' סי' לג] כי המעיין בדבריו בפנים יראה שביאר להדיא שיש לחוש לדעת 'הדר"ח' שמחמיר  ואוסר אף כאשר הראש קשור היטב, דלא כשמלה חדשה.

ואם כן ראוי לכתחילה במקום שעוד לא הונהגה שחיטה כזו שלא לשחוט כן.

עוד ראה מש"כ בשו"ת להורות נתן [חלק ג סימן מ] שאמנם באם הבהמה מוחזקת חזק כל כך שהראש לא יכול לזוז כלל ועיקר, אף לדעת המנחת הזבח (שהובא במדור הקודם) הדבר מותר. אלא דהוא מעיד שהלך לבחון שחיטה כזו ומעיד 'כי בעיני ראיתי שגם אחר תפיסת המלקחיים עדיין בכחה של הבהמה להזיז ראשה' [ואף אני שאלתי לכמה שוחטים ואמרו לי שאכן לא תמיד הראש תפוס חזק כל כך וד"ל].

בשל כך (ובשל כמה חששות נוספים בשחיטה זו) למעשה ראוי לנהוג כפי שמסיק גם המנח"י ועוד שיש לשחוט בצורה המקובלת מלפנים שהיא שחיטה מלמעלה למטה, ולא להיפך, ובמקומות שנהגו כבר מקדמא דנא לשחוט כשהבהמה עומד יש להם סמך, אלא שעל השוחטים לשים לב היטב היטב שלא יהי' חשש של 'חלדה', 'שהיה' ו'דרסה' עוד יותר מבכל שחיטה.

עד עתה דברנו בשחיטה בעמידה כאשר היא תפוסה על ידי מכונה, יש אופן נוסף בו הבהמה תלויה ותפוסה ע"י הפועלים הנכרים, וצריך בירור האם גם באופן כזו יש היתר.

הנה בעל האג"מ [יורה דעה חלק ב סימן יג] נדרש גם הוא לסוגיא זו ומסיק שאין לשחוט בהמה תלוי' ואף אין לשוחטה כאשר 'בני אדם' אוחזים את ראשה כיון שכח הבהמה חזק מהם 'לכן אין להתיר אלא בקשור ראש הבהמה למעלה באופן שאינה יכולה להרכין הראש כלל. אבל כשיקשרו ראש הבהמה למעלה – סובר אני שיש להתיר אף לכתחילה ובאם לא יקשרו הראש יש להחמיר… דספק בשחיטה לחומרא'.

אמנם יש להעיר דמה שברור לאג"מ לאסור כאשר תופסים את ראש הבהמה, יש פוסקים שהתירו אף בזה. דבשו"ת מנחת יצחק [ליקוטי תשובות סימן נב] – כתב להתיר באופן כזה. כיון שהנסיון מעיד, אשר כשאדם אוחז הראש בשתי ידים בין רגליו, הוא בחוזק רב כ"כ, אשר א"א לו להראש לנענע כלל, כאשר העידו השוחטים ורבנים מובהקים, ואדרבה – זה עוד יותר חזק מאשר נקשר בחבל, דאז אולי יש לחוש עוד לנענוע, משא"כ אם אוחזין הראש בשתי ידים, ומניחו בין רגליו, דגם רגליו של הנכרי מהדקים ומחזיקים הראש היטב, חוץ משתי ידיו בכח, דודאי ליכא למיחש למידי, לנענוע ראשו או הטי' כל שהוא, ואם פ"א ביובל מרגיש השו"ב איזה נענוע או הטיית הראש כ"ש, מטריף השו"ב בפשיטות. ולדעתו באופן כזה, גם בעל המנחת זבח, אף שהעלה דאף כשקשר הראש למעלה אין לשחוט כך, יודה הוא, דאם אחז הראש היטב בידיו ורגליו, יהי' מותר לשחוט כן לכתחילה, דדוקא בקשר למעלה החמיר, דעדיין אפשר לנענע לצדדין, משא"כ בנאחז באופן שאי אפשר לפנות לשום צד [וראה בקובץ רז"ש מתיר לשחוט כאשר הנכרי מטה את ראש הבהמה על הצד, ושכך נהגו. אך אין זאת קולא, דאופן השחיטה כזה הוא לא מלמטה למעלה אלא מן הצד ואכמ"ל].