שלא תראה שחיטת חברתה

ישנה שאלה ידועה האם יש איסור שהבהמות יראו לפני השחיטה את הבהמות שכבר נשחטו, היינו שלא רואים את השחיטה עצמה אך רואים את הבהמות תלויות אחר שחיטתם דשמא יש בזה איסור משום צער בעלי חיים?

לענ"ד דאין בזה כל חשש, כמו שיתבאר לקמן.

הנה באמת צריך ביאור מה שייך כאן צער בעלי חיים, וכי לבהמות ועופות יש רגשות שהם מצטערות בפטירת חברתם? מה הגדר בזה?

אלא שנתבארו הדברים היטב במקורם בשו"ת בית אפרים יו"ד סי' כו, והמבואר מדבריו דמה שאנו חוששים לצער בעלי חיים כאן הוא מחמת ד'צמקה', היינו שמה שנבהלת עד כדי כך שנצמקת הריאה זה הוכחה ברורה שנגרם צער לבהמה, היינו שהצער בעלי חיים איננו נמדד בעולם הרגשות אלא הוא צריך להיות צער ממשי בגשמיות העולם הזה. ואם כן אימתי יש חשש של צער בעלי חיים, רק כאשר יש חשש של צמקה, צער 'פיזי' לבהמה.

ובאמת צריך לדון בעומק הדין מהו גדר איסור צער בעלי חיים:

הנה הגמרא דנה בזה האם איסור זה הינו מדאורייתא או לאו, וכתב הנמו"י (בסיכום דברי הראשונים בעניין) שני נקודות: א. שאיסור צעב"ח מה"ת הוא רק בצער גדול ולא בצער קטן, ב. שצעב"ח הותר לתשמישי האדם ולכן האדם לא צריך לפגוע בכבודו כדי למנוע צעב"ח.

וצריך ביאור מהו הגדר של צער גדול ומהו צער קטן, ומה בכל זאת הותר לתשמיש האדם (שלא לפגוע בכבודו), דהנה כשנעיין במרחבי השו"ע הדוג' הם, משא כבד שעל בהמה [סי' רסו], חלב שמצער אותה [סי' שה], בהמה שנפלה לאמת המים [שה,כו] האכלת בהמה שאיננה יכולה לאכול בעצמה [שה,כז]. ומה מתוך הנ"ל נחשב צער גדול/קטן?

וי"ל שבגלל ספק זה, הפוסקים שהעתיקו איסור זה כתבו שיש איסור רק כאשר ב' הטעמים שייכים יחדיו, דז"ל הבן איש חי שנה שניה פרשת תזריע אות טו "כל עוף ובהמה, אם ישחטו אחרת לפניה תצטמק ריאה שלה מחמת הפחד.. ה"ז טריפה. . לא אריך למעבד הכי לעמוד אצל השוחט ששוחט, והם אוחזים תרנגולים חיים בידם, ויש בזה חשש צמוק הריאה, וגם צער בע"ח, אלא צריך שיתרחקו מעט מאצל השוחט, באופן שלא יראו התרנגולים שבידם השחיטה".

ואם כן לא מצאנו מי שחשש שתראה בהמה אחרת מתה לבדה, ואין בכך משום צער בעלי חיים (ויש עוד להאריך בזה ואכמ"ל).