שפיכת מים מהכוס לפני השתיה

מנהג הרבי: "כששותה מים או סודה (משא"כ יין או משקה) שופך מהם מעט על הארץ לפני השתייה (ולפעמים שופך פעמיים) כשיש צלוחית לכוס (בהתוועדויות וכיו"ב) – לפעמים שופך על הצלוחית".
ישנם 2 טעמים לשפיכת המים לפני השתיה:
1. אומרת הגמרא: א"ל רב לחייא בנו וכן א"ל רב הונא לרבה בנו.. כשאתה שותה מים שפוך מהן (מהצד בו אתה שותה ותעביר הרוק בשפיכה) ואח"כ תן לתלמידך, כפי ששנינו: "לא ישתה אדם מים ויתן לתלמידו אלא אם כן שפך מהן". ומעשה באחד ששתה מים ולא שפך מהן ונתן לתלמידו, ואותו תלמיד איסטניס היה ולא רצה לשתות ומת בצמא. באותה שעה אמרו לא ישתה אדם מים ויתן לתלמידו אא"כ שפך מהן. אמר רב אשי: לכך אותו תלמיד ששופך לפני, רבו אין בכך משום הפקירות.
כן מובא גם במסכת דרך ארץ רבה: "לא ישתה מן הכוס ויתננה לחבירו, מפני סכנת נפשות" וכן היה סיפור עם רבי עקיבא שסירב לשתות מכוס.
כך נפסק גם להלכה בשולחן ערוך: "לא ישתה מהכוס ויתן לחבירו מפני סכנת נפשות… אחר ששתית ונשאר יין בכוס לשתיית חבירך קנח מקום נשיקת הפה משום מיאוס.. שפוך מהם דרך שם".
ברם במידה והאדם לא שפך ואתה אינך איסטניסט בזה אלא סתם הנך שופך, יש לדעת שזו אינה הדרך.
2. "אמר אביי בהתחלה אמרתי שזה שהאדם שופך מים מכוסו זה בגלל שיש במים כל מיני קיסמים וכדומה על פני המים, עד שאמרו לי שזה בגלל שלפעמים שותה מהם שד וזה התקנה שלהם".
ומספרת על זה הגמרא: היה בן שדים שהיה משמש את רב פפא. פעם אחת הלך השד להביא לו מים מהנהר והתעכב. כשחזר אמר לו שהוא (שתה ו)המתין עד מתי שעברו כל המים הרעים. תוך כדי שענה לו הוא שם לב שרב פפא שופך מעט מים מקצה הכד, ואמר לרב פפא – אילו הייתי יודע שאתה רגיל לעשות זאת לא הייתי מתעכב.
שואל על זה התוספות: מדוע לא שפך השד מהמים בעצמו? ומתרץ 2 תירוצים:
1. שלא יקפידו עליו שגילה את הסוד.
2. זה מועיל רק אם האדם ששותה מהכוס הוא השופך.
לפועל: כותב אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך: "צריך לשפוך מעט מן מים קודם שישתה לפי שיש מים הרעים ששתו מהם השדים בנהר וזו רפואתם" וכן נהג הרבי בעת ששתה מים או סודה. הרבי הריי"צ היה שופך גם ממים אחרונים לפני השימוש בהם.