תפילת הדרך

"כל הדרכים בחזקת סכנה" עד כדי כך שרבי ינאי כשהיה יוצא לדרך היה כותב צוואה, מכיוון שכן מתפללים אנו את תפילת הדרך לפני היציאה לדרך ומכאן שמה "תפילת הדרך".

אומרת הגמרא: "וכשאתה יוצא לדרך – המלך בקונך וצא. מאי (-מהו פרוש המילים) "המלך בקונך וצא"? א"ר יעקב א"ר חסדא כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפילת הדרך. מאי (-ומה הנוסח של) תפילת הדרך? "יהי רצון מלפניך ה' אלקי שתוליכני לשלום…ברוך אתה ה' שומע תפילה".

את תפילת הדרך אומרים בלשון רבים אפילו אם האדם נוסע לבדו (שתוליכנו, שתצעידנו, ותגיענו וכו' (למעט המילה "ותתנני")) –  "אל יתפלל… אלא בלשון רבים שמתוך כך תפילתו נשמעת".

מהוראות הרבי לנסיעה: להניח ברכב ספר חת"ת וקופת צדקה, ללמוד כמה שורות בתניא ולהגיד איזה פרקי תהילים, לעשות מבצעים, לתת צדקה בתחילת הנסיעה ובהגיעו למקום שאליו רצה להגיע.

כשליוו את הרבי הריי"צ מניו יורק למוריסטון, רמז הרבי לעמוד באמצע הדרך ופנה אל המלווים ואמר: "ידוע בכלל, כשמלווים מישהו, בל יאמר למלווים לחזור על עקבותיהם. אך כיוון שלפי המדובר היה מובן שנבוא לבד…

כאשר כ"ק אדמו"ר הזקן נסע ממינסק וליוו אותו בדרכו, היה בין המלווים גם הרה"ח והרה"ג ר' יצחק אייזיק מהומיל, והתפתחה שיחה בהלכה אודות תפילת הדרך אם היא ברכה בפני עצמה או שעליה להיות ברכה הסמוכה לחברתה. והוחלט אצלם שזו ברכה בפני עצמה, כלומר שקובעת ברכה לעצמה.

אמר אז כ"ק אדמו"ר הזקן, שתפלת הדרך היא תפילה לכל משך חיי האדם על פני האדמה, שכל יום ויום הוא חלק מהדרך … מספרים על הרה"ח ר' אייזיק מויטבסק, שהיה אומר כל יום תפילת הדרך, והתפילה היתה רק שהוא יהיה כראוי. כוונתו לא הייתה על חיים גשמיים, לירא ולחשוש עליהם … כוונתו בתפלת הדרך שאמר כל יום לא היתה על חיים גשמיים, אלא על הדרך הרוחנית, שעל כך צריכים להתפלל שתהיה כראוי. לא מדברים כעת על מה שכתוב בתניא "ואל יהי שוטה בהעלאת המדות", אך לפעמים יכולה גם להיות הורדת המדות על ידי טעות שהוא מכוון לשם שמים, ולאמיתו של דבר זה הורדת המדות, ועל כך באה התפלה, שיהיה כראוי".