אם מותר וראוי להפנות את תשומת לבם של אחרים למראה הקשת?

על קריאת-שמע נאמר שיש לקראתה: "בשכבך ובקומך", ופרשו חכמים שאין כוונת התורה שיש לקרוא את פרשיות קריאת-שמע בעמידה, אלא שכוונת הפסוק היא להורות את זמן קריאתה– בזמן הקימה. וכתבו הפוסקים שה"מחמיר" על עצמו ונעמד במיוחד לצורך קריאת שמע בעמידה, הרי הוא עובר על דברי חכמים, שכן זה שהתירו לקרוא קריאת-שמע בישיבה, אינו בכדי להקל, אלא משום שלא ראו חכמים מעלה כלל, בעמידה בקריאת-שמע. אלא שמי שאינו מתכוון לעמידה בקריאת-שמע ונותר לעמוד כפי שהיה בתחילה, או שנעצר באמצע הליכה כשהגיע זמן קריאת-שמע ונעמד בכדי שיוכל לכוון ביתר ריכוז- הדבר אפשרי, שכן אינו מתכוון לצורך עמידה ולכן אינו כעובר על דברי חכמים, ועל פי הקבלה יש ענין לקרוא קריאת-שמע בישיבה דווקא.

על חנה אם שמואל הנביא מסופר בנביא, שבעת תפלתה לילד אמרה: "אני האשה הנצבת עמכה בזה", כשכוונתה לעלי הכהן שאף הוא נצב ועמד כשעמדה להתפלל. מכאן למדו חכמים ואף נפסק הדבר להלכה, שאסור להתיישב בתוך ארבע אמות )כ2- מטר( של המתפלל תפלת העמידה מכל צדדיו. בטעם הדבר נכתב, שהוא מפני שמקומו של המתפלל אדמת קודש היא משום שהשכינה כנגדו, וכן הטעם הוא בכדי שלא לבלבלו בתפלתו. ועל פי הזוהר אסור לשבת או לעבור לפני המתפלל כל עוד רואהו. יש שכתבו שהאומר בפיו דברי תורה או מתפלל, יכול להתיישב בתוך ארבע-אמותיו של המתפלל שמונה-עשרה. וגם במקרה זה, יש שאסרו לשבת או לעבור לפניו, כל עוד רואהו ולא התירו אלא לצדדיו. ובהלכה הבאה אי"ה יתבארו פרטים נוספים על- כך.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת אסור להתיישב או לעבור כנגד המתפלל תפלת שמונה-עשרה. אלא שיש הפוסקים שאדם שחולשתו ניכרת עליו יכול להקל בכך, אולם עדיף שיתיישב בריחוק ארבע אמות ממנו. כמו-כן, מי שסיים תפילתו ומאחוריו עומד חברו ומתפלל, אסור לו לפסוע את שלוש הפסיעות לאחוריו עד שיגמור חברו תפילתו, זאת גם אם חברו החל להתפלל אחריו. משום-כך יש לבחור להיעמד במקום שלא יצטרכו לעבור לפניו. עם-זאת, בבית-כנסת שהציבור בו רב, ונגרם טורח רב לציבור מכך, יש המלמדים-זכות על אלה שאינם נזהרים לעבור מול המתפלל, ובפרט כשהמתפלל מכסה פניו בטלית, או כשאין המעבר מפריע לכוונתו; אלא שלכתחילה יש להיזהר בזה ככל האפשר.

נאמר בגמרא: הרואה את הקשת בענן .. מברך .. ברוך זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו". וכך אף נפסק בשולחן ערוך, אולם בקשר למנהגנו בברכת הקשת התעוררה שאלה האם אכן מברכים אותה מפני שאדמוה"ז השמיטה. אך למעשה הורה הרבי שמנהגנו לברך ברכת הקשת, והטעם שלא הביאה אדמוה"ז מפני שלא הייתה מצויה במדינתו. ולגבי הקשת הנראית לעיתים על-גבי מפלי מים דנו הפוסקים האם לברך עליה, מפני שברכת הקשת היא רק על הקשת שנראית לעתים ברקיע השמיים לאחר הגשמים, שכן תוכנה של הברכה היא על אות הברית בין הקב“ה לבין באי עולם באמצעות הקשת שבענן.

על אף שנתקנה ברכה על ראיית הקשת –כאמור בהלכה הקודמת- הזהירו חכמים שלא להסתכל בקשת וראו זאת בחומרה, עד שאמרו שהמסתכל בקשת – "לא חס על כבוד קונו". טעם האיסור הוא, משום שהקשת מסמלת את כבוד ה’, כפי שנאמר בנבואת יחזקאל: "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם הוא מראה דמות כבוד ה'". כך שאין זה מן הראוי להביט בה, כפי שאין להביט, כביכול, בכבוד שמים. טעם נוסף לאיסור ההסתכלות בקשת משום שהיא מזכירה את חטא המבול; אלא שהבטה קצרה לצורך הברכה מותרת, אך אחר-כך אין להסתכל בה עוד.