אשה שלא הדליקה נר שבת האם צריכה להדליק נר נוסף בכל שבת?

על טהרת כלי מדיין נאמר "וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים", מכך למדו חכמים שהלוקח כלי מן הנכרים חייב להטבילו, בכדי להוציא את הכלי מטומאת הנכרי ולהכניסו לקדושת ישראל. ודנו הפוסקים אודות מאכלים ומשקאות הנרכשים בכליהן האם חלה עליהם חובת טבילה. ולמעשה כתבו הפוסקים שכל עוד והמאכל נמצא בכלי המקורי עמו נרכש, מותר להשתמש בו ואף לאכול או לשתות מהכלי עצמו, שכן עיקר הכוונה הייתה על רכישת המאכל ולא הכלי; ועוד כמה טעמים נאמרו להקל בזה. אולם לאחר גמר הוצאת כל התכולה מן הכלי, השימוש בכלי הופך אותו לכלי קבוע, ולכן מעוניינים למלאותו בדברי מאכל או משקה יש להטבילו.

המינוח "ביטול איסורים" משמעותו, שדבר האסור ודבר המותר שהתערבבו, כגון חלב שהתערב עם מאכל בשרי, התערובת כולה אסורה, אלא אם כן הרכיבים המותרים בתערובת גדולים פי 60 מהמרכיב האסור, במקרה זה כל התערובת תהיה מותרת. למעט מקרים מסוימים בהם אופן ביטול האיסור דורש תנאים שונים, ולכן יש לברר דינו אצל מורה הוראה כיצד לנהוג בכל מקרה לגופו. ודנו הפוסקים אודות איסור שהתבטל בהיתר על פי ההלכה, האם רשאי האדם להחמיר על עצמו שלא לאכול מן התערובת. יש שכתבו שעל-אף שהותר, מצווה להתרחק מן הכיעור ולא לאכלו. אולם יש שהזהירו שאין להחמיר יותר ממה שקבעו חז"ל, שבכך מראה שאינו מאמין בדבריהם.

חז"ל למדו שאסור לבן ארץ-ישראל לחו"ל, והדבר אף נפסק להלכה. ובטעם האיסור כתבו הראשונים, שהיציאה מהארץ מפקיעה את האדם ממצוות התלויות בארץ ואסור לאדם להביא את עצמו למצב זה, מה גם שבכך נוטש הוא את קדושת-הארץ, וכן מבטל הוא את מצוות יישוב-הארץ. עם זאת מנו הפוסקים כמה צרכים שבגינם מותר לצאת את הארץ, כגון: לשאת אישה, לצורך פרנסה, וללמוד תורה, וכן לשם כיבוד אב ואם. ויש שכתבו אף שמותר לצאת מהארץ לצורך ביקור חברים, אלא שכתבו הפוסקים להחמיר בכך. ובכמה הזדמנויות עורר הרבי אודות היציאה מארץ הקודש, שיש לעשותה ע"י קבלת היתר מרב שיכריע בכל מקרה לגופו האם הדבר אפשרי.

בהלכה הקודמת התבאר איסור היציאה מארץ-ישראל לחו"ל וטעמו. כהשלמה ראוי להביא את דיון הפוסקים האם מותר לצאת מארץ-ישראל לצורך השתטחות על קברי-צדיקים. ולמעשה כתבו הפוסקים להתיר זאת, משום שכל איסור היציאה מהארץ –מעיקרו- נאמר על עזיבת קבע, ולכן ביציאה זמנית לצורך השתטחות על קברי-צדיקים ניתן להקל. אולם ביציאה לטיול בלבד אין להקל אלא אם כן יש בנסיעה צורך אמיתי שאין אפשרות להשיגו בארץ-ישראל. יצוין שאף לבני חו"ל הבאים לביקור בארץ-ישראל, ישנו דיון בין הפוסקים האם לאחר זמן זה הם נחשבים תושבי הארץ, או שמותר להם לחזור למקומם. ובכדי להסתלק מן הספק עורר כ"ק אד"ש שראוי שישהו בארץ פחות משלושים יום רצופים.

נאמר בגמרא: "אסור לישב על גבי מטה שספר-תורה מונח עליה". וכתבו הפוסקים, שמשום מידת חסידות, יש להגביה את ספר התורה שלושה טפחים – וטוב יותר שיהיה גבוהה עשרה טפחים, אף שמצד הדין די בהגבהה של טפח אחד. ואף שהדבר אמור בספר תורה, יש לנהוג כך אף ביתר ספרי קודש. אולם לגבי ספרים המונחים בארון על יד הקיר, או בארגז על הרצפה, יש להקל ואין צורך שיהיו גבוהים אפילו טפח. כמו כן, אסור לשבת על ספסל שמונחים עליו ספרי-קודש, אלא אם כן מניח תחתיהם דבר גבוה קצת, ויש שהצריכו שיהיה אותו דבר בגובה טפח, וכתבו הפוסקים שהמחמיר בזה תבוא עליו הברכה.