בחור העולה חזן לאמירת סליחות האם עליו להתעטף בטלית?

אחד מהדברים שחכמים אסרו על האדם כאשר נמצא בזמן האבלות,  היא השמחה, בהגדרה זו ישנם כמה וכמה חילוקים: בימי השבעה אסור כל סוג שמחה ואפילו להחזיק תינוק ביד אסור שמא יֵשַמחוֹ; לאחר השבעה כשהשמחה בתוך בית ולא באולם שמחות כגון, ברית מילה ופדיון הבן רשאי להשתתף, אבל שמחת נישואין אסורה. זאת ועוד, באבלות על הורים ממשיכים להחמיר עד סוף הי"ב חודש, אך באבילות על שאר קרובים ניתן להקל לאחר שעברו ימי ה"שלושים", ועל כן, אסור לאדם שאבל על אחד מהוריו להיכנס לאולם שמתקיימת בו חתונה עד לאחר י"ב חודש.

חובת הזימון היא כאשר אנשים יושבים לאכול יחד, כלומר, שהם יכולים בפועל לאכול מאותו הלחם, וכאשר אחד מן המסובים אינו יכול לאכול מן הלחם של השני אזי אינם מצטרפים לזימון. כגון, בסעודת מצווה בתשעת הימים שקודם ט' באב שחלק מהסועדים אוכלים חלבי כיון שנזהרים מבשר מחמת המנהג בימים אלו, אין הם מצטרפים לזימון עם אוכלי בשר, וצריכים לזמן לעצמם. בנוגע לשאר ימות השנה, מכיוון שהמתנת שעה בין חלבי לבשרי היא לא מעיקר הדין, אלא חומרא מדברי הזהר, נמצא אם כן, שמעיקר הדין האוכל חלבי יכול לקנח פיו ולהדיחו ומיד לאכול בשר, על כן הוא יכול להצטרף לזימון.

נאמר בתורה "ולא תשים דמים בביתך", מכך למדו חכמים שכל דבר שגורם להיזק יש להסירו ולהישמר ממנו. אחד הדברים שחכמים אסרו משום סכנה הוא אכילת דג ובשר ביחד. כאשר נפל דג לתוך תבשיל של בשר ויש שישים כנגד הדג, נחלקו הפוסקים האם זה כמו כל האיסורים שבתורה שבטל בשישים, או שאינו בטל כי "חמירא סכנתא מאיסורא", כלומר בדברים העלולים להביא לידי סכנה מחמירים יותר מאשר באיסורים ולכן יש לאסור את הכל. למעשה, רוב הפוסקים סוברים שהוא בטל בשישים, ולכן כאשר יש שישים כנגד הדג אזי הוא בטל. אבל כיון שישנם פוסקים שהחמירו בכך לכן בעל נפש יחמיר על עצמו בזה.

על טהרת כלי מדיין נאמר "וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים", מכך למדו חכמים שהלוקח כלי תשמיש מן הנכרים חייב להטבילו. בטעם הדבר מובא בירושלמי שזה משום שיוצא הכלי מטומאת הנכרי ונכנס לקדושת ישראל. ולכן כלי שיצר ע"י גוי או בבית חרושת של גויים. כמו כן כלי שנקנה מגוי אפילו אם ישראל עשה אותו חייב בטבילה. בחברות הכלים כיום יתכן והחברה בבעלות יהודי אך העובדים אינם יהודיים, ולכן מטבילים את הכלים אך נמנעים מלברך, אלא אם קונים את הכלי מחנות של נכרי ואז יש לברך 'ברוך אתה ה' א-לקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על טבילת כלים'.

מנהג ה'תשליך' בראש השנה הובא בפוסקים כמיוחס למנהגי אשכנז, אך הוא קיבל משנה תוקף והתפשט בתפוצות ישראל על פי דברי האר"י. טעמים רבים נאמרו על המנהג ללכת לנהר ביום הראשון של ר"ה עד השקיעה ובדיעבד עד הלילה. ומביא הרמ"א שיש להקפיד שיכלו לראות את הדגים בעת ה'תשליך'. וכך נהג אדמו"ר מוהריי"ץ. ואחד מן הטעמים למנהג זה מובא בפוסקים – שכשם שהדגים עיניהם פקוחות תמיד, כך עין של מעלה פקוחה עלינו תמיד לטובה. מי שאין נהר או מים חיים בסביבתו יכול לעשות 'תשליך' באקווריום של דגים, ומי שאינו יכול גם בכך, ייסע לנהר ביום ח' בתשרי-"יום י"ג מדות", אך בשעת הדחק ניתן לומר 'תשליך' אפילו מול ברז פתוח.