האם גם כיום אסור לומר בעל פה, תורה שבכתב?

נפסק להלכה שבכל חדש ניסן אין אומרים תחנון, ואין סופדים בו, ואף אין מתענים בו חוץ מתענית חתן וכלה ביום חופתם,. משום שבתחילתו הוקם המשכן והנשיאים הביאו קורבנותיהם עד י"ג בניסן וכל נשיא עשה יו"ט ביום הבאת קרבנו. וערב פסח הוא יו"ט לכל ישראל שבו מקריבים קרבן פסח. ויחד עם ימי חג הפסח עולה ש"רוב החדש בקדושה" ולכן עושים את חודש ניסן כעין יו"ט. ונחלקו הפוסקים לגבי הליכה לבית החיים ב"יארצייט" החל בימי חודש ניסן. יש שהתירו זאת, אך יש שאמרו שייתנו צדקה במקום. והרבי הורה שילכו בערב ראש חודש ניסן. אולם השתטחות על קברי צדיקים מותרת אף בחודש ניסן.

אמרו חכמים שהרואה אילנות מלבלבים בימי ניסן אומר: "שלא חיסר בעולמו כלום". את ברכת האילנות מברכים על אילני מאכל, ומשתדלים שיהיו לפחות שני אילנות מאכל המלבלבים בפרחים. ודנו הפוסקים לגבי מי שלא ראה את לבלוב האילנות, אלא ראה את האילן רק כשהיו כבר פירות שלימים, יש שהתירו זאת אך הגבילו ואמרו שרק בראיה הראשונה ניתן לברך אף בראיית הפירות, ובשלחן ערוך נפסק שאין לברך. למעשה, ב"לוח ברכות הנהנין" כותב אדמוה"ז לברך ללא שם ומלכות, אך כיוון שהשמיט זאת אדמוה"ז ב"סדר ברכת הנהנין", לכן אין לברך אלא על הלבלוב, ומי שאיחר וראה רק את הפירות לא יברך ואפילו בלא שם ומלכות.

בהלכה הקודמת התבאר איסור אמירת פסוק מתורה שבכתב בעל-פה. אלא שבאופנים מסוימים כתבו הפוסקים להקל. יש שכתבו שהאיסור הוא להקריא לאחרים בעל פה אך לומר בעצמו מותר, אולם אדמוה"ז פוסק שיש להחמיר בכך אלא שמי שנוהג לקרוא לעצמו בעל-פה אין למחות בידו. האופנים בהם נהוג להקל, כאשר הפסוק שגור בפי הכל מותר לאומרו בעל-פה, כמו"כ יש לשנן את פסוקי התורה שיהיו חקוקים במוחו והאיסור הוא רק לומר בעל-פה. ידוע אף המנהג לשנן בעל-פה את שירת "האזינו" משום שכתוב עליה במפורש "שימה בפיהם". אדם שאינו רואה ר"ל רשאי לומר פסוק בעל-פה, ומי שצריך לצטט פסוק בעל-פה טוב שישנה קצת מנוסח הפסוק.

את חיוב שלוש סעודות השבת למדו חכמים מפרשת המן, בה נאמרה המילה "היום" שלוש פעמים בפסוק בהקשר לאכילת השבת. ומכך שהמן מכונה בשם "לחם" בפסוק לכן למדו שאין אדם יוצא ידי חובת סעודת השבת עד שיאכל לחם שבמרכים עליו המוציא וברכת-המזון שהוא עיקר הסעודה ומקיימים בו מצוות עונג שבת. וכותב אדמוה"ז שאפשר לצאת גם ב"מזונות", רק כשאוכל מהם כשיעור קביעות סעודה ויברך עליהם המוציא וברכת-המזון. אולם המהרי"ל העיד בשם -אחיו- אדמוה"ז שחזר בו בסוף ימיו, ואמר שיוצאים ידי חובה ב"מזונות" גם ללא שיעור קביעות סעודה, כי גם בברכה מעין-שלוש מזכירים את קדושת השבת. אלא שוודאי יש מצווה באכילת פת בשבת.

מסופר בגמרא: "רב לא שביק לבריה למשיקל ליה סילוא", כלומר, רב לא הניח לבנו להוציא לו קוץ שנתחב בבשרו, שמא יצא ממנו דם, ויעבור בנו בשגגה על איסור חובל באביו, מאיסורי התורה החמורים ביותר. ויש מן הראשונים שכתבו שאסור לבן לספר את אביו, כמו שאסרו חז”ל להוציא ממנו קוץ – מחשש שמא יעשה בו חבורה. ולכן למעשה יש להימנע מכך שבן יספר את אביו. ובמקרה שתיגרם עגמת נפש לאב מחמת כך שצריך להסתפר אצל אחר, ניתן לסמוך על הפוסקים שהתירו לבן לספר את אביו. בתנאי שיקפיד לעשות זאת בזהירות המרבית שלא יגרום חבלה לאביו.