האם הלולב לאחר החג טעון גניזה?

חכמים תקנו להזכיר גשמים בברכות השבח של ה' בתחילת תפלת שמונה עשרה. הזכרה זו היא "ריצוי שאלה"; כלומר, החל משמיני עצרת – לפני שמבקשים מה' את הגשם, יש להללו תחלה ולהזכיר את שבחו שהוא מוריד הגשם. והנהיגו להוסיף ולומר אף "משיב הרוח" בהזכרת שבח זה בימות החורף, למרות שהרוחות נושבות בקביעות, יש שבח באמירה זו מפני שהם מנגבים את האדמה הלחה בחורף. מי שטעה ואמר "מוריד הטל" במקום לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם", אינו חוזר, משום שהזכיר את שבחו של ה' בהורדת הטל, שהתבואה מתברכת על ידו. ואם לא הזכיר גשם ולא טל והתחיל "אתה קדוש" – חוזר לראש התפלה.

בפרשת בא נכתב אודות התפילין: "והיה לאות על ידכה" – 'ידכה' בתוספת ה' ודייקו חכמים שהכוונה היא על ה"יד הכהה" כלומר החלשה. מכך מסיקה הגמרא שאיטר יניח בימין כל אדם, כי עבורו יד ימין היא היד החלשה; לגבי מי ששולט בשתי ידיו נחלקו הפוסקים, יש הסוברים שיניח תפילין על ידו החלשה יותר מבין ידיו, ואילו יש הסוברים שהדבר נקבע על פי הכתיבה – ולכן איטר מלידה הכותב בימין, למרות שאת יתר מעשיו עושה בשמאל – עליו להניח בשמאל כל אדם, וכך פוסק אדמוה"ז; אלא שבמקרה זה ראוי להחמיר ע"פ הצ"צ להניח ללא ברכה גם על יד ימין –  לאחר התפלה.

בנביא יחזקאל מתוארת נבואה שהקב"ה אומר לו שאשתו הולכת למות, וצווהו שלא ינהג במנהגים המקובלים באבלות, מכך למדו חכמים חלק ממנהגי אבלות. איסור למוד התורה לאבל נלמד אף הוא מנבואה זו שנאמר לו "האנק דום". טעם נוסף לאיסור זה הוא מפני שדברי התורה "משמחי לב" ולכן לאבל אסור ללמוד תורה. למעשה, נהוג להקל בלימוד פנימיות התורה לאבל וכן בתשעה באב. ומובא בשם ר' הלל מפאריטש הטעם על כך – משום שאמרו חכמים שאין מוסרים רזי תורה אלא למי שדואג בקרבו, ובזמן האבלות אדם האבל עונה על הגדרה זו.

כל אב מצווה לחנך את בניו בקיום המצוות, על מנת שיתרגלו בקיום כל המצוות המעשיות בטרם הגיעם לעול המצוות. גיל החינוך במצוות הוא ממתי שהילד מתחיל להבין את חשיבות המצווה, ומאז מתחיל חיוב החינוך על ההורים. לפני גיל זה אין על הילד כל חיוב, ואעפ"כ אמרו חכמים שאסור לספות לו איסור בידיים, כגון, מאכל שהוא אסור, למרות שהילד איננו מבין כלל בכשרות האכילה, בכל זאת אסור לתת לו מאכל שאינו כשר. אבל קודם הקידוש אין לענות את הילד, כי כשהמאכל עצמו מותר באכילה וכל האיסור הוא מחמת הזמן, אסור לענותו.

אודות טהרת כלי מדין נאמר "את הזהב ואת הכסף את הנחשת את הברזל את הבדיל ואת העפרת .. תעבירו באש וטהר אך במי נדה יתחטא". מכך למדו חכמים שמעבר להגעלת כלי המתכות יש גם להטבילם. הגמרא מוסיפה שאף כלי זכוכית טעונים טבילה, ומנמקת זאת בכך שכשם שכלי מתכות שנשברו – ניתן לתקנן על ידי התכתן ויצירתן מחדש – כך גם כלי זכוכית ניתן לתקנן על ידי התכה, ולכן יש חיוב לטבול אותם כמו כלי מתכת. לגבי כלי פלסטיק, כתבו הפוסקים שאינם צריכים טבילה, אולם יש מחמירים ומצריכים טבילה, ונימוקם הוא שניתן משום שניתן להתיכם ולשחזרם כמו כלי זכוכית. למעשה ראוי להחמיר להטביל אף את כלי הפלסטיק, אך ללא ברכה.