האם יש צורך לעמוד בעת 'תפלת הדרך'?

נאמר "ובחוקותיהם לא תלכו", מפסוק זה למדו חכמים את האיסור לנהוג במנהגי הגויים; בין ההבדלים הבולטים שבין ישראל לעמים שציינו חז"ל הינם דיני הצניעות. הם למדו זאת בין היתר מן האמור בפרשת הסוטה, שם משמע שנשות ישראל מאז כיסו את ראשן ואת גופן. חכמים אף כינו את דינים אלו "דת משה" ו"דת יהודית" ובכך בטאו את ייחודיותו של עם ישראל על העמים בהקפדה עליהם. אודות גיל חינוכן של ילדות להליכה בצניעות נחלקו הפוסקים, יש שכתבו שיש להקפיד עמן החל מגיל חינוך ולעומתם יש שכתבו שעוד קודם. למעשה, כותב הרבי שעל פי ההלכה יש להקפיד על כך החל מגיל ,3 אלא שיש לעשות זאת בדרכי נועם.

נאמר "את ה' אלקיך תירא". במצווה לירא את השם הנמנית במניין מצוות ה"עשה" מן התורה, נכלל אף האיסור שלא להזכיר לחינם את שמותיו של ה', ואם הזכיר אדם בטעות את שם השם, מיד ימשיך וישבח את השם, כגון שימשיך ויאמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ודנו הפוסקים אודות אמירת שמות ה' בשפות לועזיות, והכל מודים שאם אמר ברכה בלשון לועזית יש תוקף לברכתו, וממילא יש להיזהר מברכה לבטלה גם בלשון לועזית. וכתבו פוסקים רבים שבכלל יש להימנע מהזכרת שם-שמיים לבטלה אפילו בלשון לועזית.

על פי דברי אליהו הנביא לרב יהודה לפני היציאה לדרך יש לבקש תחלה רשות מה'. האמורא רב חסדא ביאר זאת בגמרא שכוונת הדברים היא – ש"כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפלת הדרך", כבקשת רחמים שיעבור את הדרך וסכנותיה בשלום. וכך נפסק להלכה שכל ההולך או הנוסע בדרך שארכה 'פרסה' – כ4- ק"מ, או בדרך מסוכנת הפחותה מכך – עליו לומר את תפלת הדרך. מאחר ותפלת הדרך משמשת רק כבקשת רחמים לכן אינה פותחת ב"ברוך", עם זאת הובא בשלחן ערוך, שטוב לטעום משהו לפני תפלת הדרך, בכדי לפתוח ב"ברוך" כדין ברכה הסמוכה לחברתה. אלא שלמנהגנו – וכן מנהג הרבי, שאין הקפדה על כך.

אמרו חכמים ששמו של ה' – "שלום", עם זאת כשמנו את שמות ה' שאסור למחקם לא הזכירו חכמים את השם "שלום". ולכן לדעת כמה מן הפוסקים אין צורך לגנזו; ואף משתמשים בו כאשר נפגש איש עם רעהו כדי לברכו בשם ה'. אלא שעדיין הזהירו חכמים שלא לבזותו. ולכן אסור לאדם לומר לחברו "שלום" במקומות המטונפים ודומיהם. ונחלקו הפוסקים האם מותר להזכיר שם אדם שקוראים לו "שלום" במקומות מטונפים. יש שכתבו שאסור לקרוא לו בשמו, אולם יש שהתירו זאת – כיוון שכוונתו לשמו של האדם. ולמעשה כותב אדמוה"ז שהלכה כדברי המקל הואיל וזו מחלוקת בדברי חכמים, ולכן נוהגים להקל בכך.

נאמר: "ששת ימים תעשה מעשיך", ומכאן למדו שבשבת האיסור הוא רק על עשיית מלאכות ששת-הימים, אבל מלאכה הנעשית מאליה בשבת מותרת. וכך נפסק להלכה, שאין "שביתת-כלים", כלומר – שכלים אינם חייבים לשבות בשבת. כמו-כן מותר להתחיל מלאכה בערב-שבת, שתגמר מאליה בשבת. ולכן צמחים שעלולים למות באם לא יושקו בו ביום, מותר לכוון מראש את הממטרות שיפעלו בשבת, בתנאי שאין השפעה לפתיחת הברזים בבית, על הזרימה בממטרות. אך למעשה הצביעו הפוסקים על בעיות חמורות העשויות להתעורר בכוון הממטרות שיפעלו בשבת, כיוון שמחוללות רעש, יש בכך משום פגיעה בכבוד-השבת, ובדבר המרעיש, מותר רק בתנאי שידוע שהחל מאתמול, ולכן אין לכוונם שיפעלו בשבת. יש שהתירו במקום הפסד גדול לכוונם שיפעלו ב'טפטפת' בצורה שאינה ניכרת.