האם למנהגנו מאכילים את העופות בשבת שירה?

נאמר "כי יסיתך אחיך בן אמך" ודרשו חכמים: וכי בן אם מסית, בן אב אינו מסית? אלא, לומר לך: בן מתייחד עם אמו, ואסור להתייחד עם כל עריות שבתורה”. חכמים הרחיבו את האיסור: דוד המלך ובית דינו אסרו אף יחוד עם הפנויה. תלמידי בית שמאי ובית הלל הוסיפו ואסרו את הייחוד עם אשה שאינה יהודיה. לגבי גיל חלות איסור הייחוד, נפסק להלכה כי לכל איש מעל גיל 13 אסור להתייחד עם קטנה מגיל 3, וכן לבת מעל גיל 12 אסור לה להתייחד עם גבר מגיל 9, אלא שלדעת הרבה פוסקים יש לחנך להישמר מייחוד עוד קודם גיל בר ובת מצווה.

בהלכה הקודמת התבאר כי אין להתייחד עם קטנה מגיל 3, ובן מגיל 9. כאשר מזמינים "בייבי סיטר" עשויים להיגרר לבעיות של ייחוד. וכמה פתרונות לכך: ראשית, ניתן להשתמש בילדים כשומרים, בתנאי שהילדים גדולים דיים להיוודע לאיסור ולדווחו לאחרים. לכן, ילד מגיל שש עד לגיל תשע מהווה כ"שומר" טוב, משום שהילד גדול מספיק לזהות מעשה איסור, אך קטן מספיק מלהשתתף בו. אלא שבשעות היום, די בילד אחד, ואילו בלילה יש צורך בשניים כשומרים. כאשר אין הילדים בגיל זה, יש למסור מפתח לשכנים ולבקש מהם שייכנסו מספר פעמים לבית בשעה לא קבועה, ויאמר זאת מראש לבייבי סיטר וכך תהיה רתיעה.

נאמר: "ראשית עריסתכם חלה, תרימו", חיובה של מצוות זו בארץ ישראל מן התורה ולדעת כמה פוסקים אף כיום חיובה מן התורה, ובחו"ל הוא מדברי סופרים. שיעור חיוב חלה הוא בעיסה שמשקלה כ-1,600 גרם. ובכמות קטנה מזו, אין מברכים על ההפרשה. מי שלש שני מיני בצק, שאין בכל אחד כשיעור ובשניהם יחד ישנו שיעור, אם הוא מקפיד שלא לערב את מיני הבצק, כמו במתוק ומלוח, או שהם משני מיני קמח, אינם מצטרפים. אך אם אינו מקפיד – ידבק את שתי העיסות, ויברך. ויצרפם קודם האפייה. ואם לא צירפם קודם, מניחם אחרי האפייה בסל אחד ומצרפם, או שפורס עליהם בד ומפריש בברכה.

אמרו חכמים: "אין הפועל רשאי לעשות מלאכתו בלילה ולהשכיר את עצמו ביום”. טעם דין זה שאף נפסק להלכה הוא משום שהעבודה ללא מנוחה עשויה להתיש את כוחו ולגרוע מעבודתו של בעל הבית. מטעם זה חייב הוא לשמור על גופו ונאסר לחיות בסגפנות, מפני שבכך תפוקתו תיפגם ונמצא כגוזל את בעל הבית המשלם על מלאכתו. אלא שכתבו הפוסקים שאיסור עשיית המלאכה בלילה לפועל, הוא דווקא בקביעות, אך לעיתים כאשר יש צורך בכך רשאי לעבוד אף מחוץ לעשות העבודה, שמן הסתם אין המעביד מקפיד בכך, ומובן שהדבר אף תלוי בסוג העבודה ובכוחו של הפועל, שכן מטרת איסור זה היא להבטיח שהפועל לא יגרע מעבודתו.

אמרו חכמים: "הכוסס את החטה מברך עליה בורא פרי האדמה". כלומר חיטה שלימה ברכתה "בורא פרי האדמה", ורק כאשר החטה עברה תהליך של טחינה כל שהי דינה כקמח וברכת התבשיל או המאפה תהיה "מזונות" או "המוציא". דין זה אמור אף לגבי חטיף "שלווה" העשוי מחיטה טפוחה. ולגבי ברכתה האחרונה הסתפקו הפוסקים האם לברך ברכה מין ג' שכן, כי היא מין דגן; או שמא יש לברך בורא נפשות, כיוון שחטה זו נאכלת שלא כדרכה וארץ ישראל לא השתבחה באכילה זו, בשל ספק זה מכריע אדמוה"ז שלא לאכול חיטה זו כשיעור ברכה אחרונה אלא בתוך הסעודה, ומי שאכלה חוץ לסעודה יברך "בורא נפשות".