האם מותר לברך "אשר יצר" על יד בית הכסא כשהדלת סגורה?

נאמר: "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך". ודנו חכמים מה מוגדר כ"אבידה" שמחויב במצוות השבה לבעליה. בין הגורמים המרכזיים לקביעת מעמדו של החפץ כ"אבידה", הוא המקום בו הוא נמצא. כשהחפץ מונח במקום בטוח, או שרגילים להניח שם חפצים עד לאסיפתם, אסור להזיזו ממקומו, גם כשלא ברור שהונח שם בכוונה. שכן, ייתכן שהחפץ הונח במקומו בכוונה, וטלטולו יסב לבעליו הפסד או אי-נוחות. ואפילו לקחתם על מנת להכריז עליה אסור. ואם נטלו, יחזיר למקומו; אך אם נטלו והלך לא יחזיר למקומו, שמא הגיע בעליו ולא מצאו, ולכן יכריז וישיבו על-פי סימנים. דינים נוספים יתבארו אי"ה בהלכה הבאה.

בהלכה הקודמת התבאר שחפץ הנמצא במקום המשתמר אין לקחתו על מנת להשיבו, שמא הונח שם בכוונה ע"י בעליו וכשייטלו לא ימצאו. אלא שקבעו חכמים, שכאשר נמצא במקום שאינו משתמר, אך משתמר קצת, כיוון שייתכן שהחפץ נשכח על- ידי בעליו, יש ליטול את החפץ ולהחזירו לבעליו על-פי הסימן שבו, שנטילתו במקרה זה היא לטובת בעליו. אך אם אין בו סימן היכר לא ייטלו כיוון שלא יוכל להחזירו ללא סימן, והשארתו במקומו מותירה סיכוי שבעליו יחזור וייטלו. ואם נמצא במקום שאינו משתמר כלל, הוכחה היא שהחפץ אבד. ולכן כשיש בו סימן, נוטל ומכריז, וכשאין בו סימן אף שניתן להניח שבעליו התייאש ממנו, יתייעץ עם רב כיצד לנהוג.

נאמר: "ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה" ודרשו חכמים: "אי אתה משתחוה בארצכם אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש". כלומר, איסור השתחוויה על רצפת אבן הינו משום כבוד המקדש, שרק במקדש משתחווים בצורה כזו. ולכן בימים הנוראים בבית-הכנסת כורעים באמצעות דבר המפסיק בין האדם לריצוף האבן. ויש שנימקו איסור זה כהרחקה מהתנהגות עובדי עבודה זרה, שלא ייראה כהולך בדרכם. ודנו הפוסקים האחרונים אודות התעמלות על הרצפה, כגון ב'שכיבות סמיכה', או שמחפש חפץ מתחת למיטה האם צריכים לחוש שלא לשכב בפישוט ידיים ורגליים מפני מראית העין, אך יש שכתבו שכיוון שאינו עושה זאת בדרך תפלה אין לחשוש לכך.

על השבת נאמר: "וכבדתו מעשות דרכיך ממצא חפצך ודבר דבר", ולמדו חכמים שאסור לעסוק בחפצי חול ביום השבת, ובכלל זה אסרו מקח-וממכר בשבת, שמא יבוא תוך כדי מסחר לידי איסור כתיבה. ודנו הפוסקים האחרונים אודות מכונות אוטומטיות למכירת משקאות ומאכלים, האם בעליהן מחויב למנוע את השימוש בהן בשבת, משום איסור "מסחר" בשבת. ולמעשה התירו הפוסקים להשאירן פועלות בשבת, בתנאי שהמכונה אינה עומדת ברשותו הפרטית; כמו-כן בעל המכונה יתנה בערב-שבת שהחפץ מכור כבר מערב-שבת, ושאינו מעוניין לקנות את הכסף עד מוצאי שבת. אלא שבמקום שרוב הקונים הם יהודים העלולים לרכוש בשבת ר"ל, עליו להפסיק את פעולת המכונה בערב-שבת, שלא לסייע בידם לחלל שבת.

ההלכה הקודמת דנה אודות מסחר האסור בשבת. בדורנו הרחיבו הפוסקים את הדיון אודות מי שבבעלותו חנות אינטרנטית, באמצעותה ניתן לרכוש מוצרים על סמך כרטיסי האשראי – האם עליו לסגור את האתר בשבת. יש מן הפוסקים הסוברים שהדבר אסור, משום שקניה באמצעות כרטיס אשראי חלה מדין "סיטומתא", כלומר נוהג הסכם מסחרי המקובל בעולם, המוכר אף מדיני התורה, ולכן המכירה נזקפת לבעל החנות בשבת. אולם יש שדחו זאת, וסברו שהיות והמוכר גובה באשראי רק לאחר שבדק שאכן המוצר במלאי, וזה נעשה לאחר שבת, אין זה כמסחר בשבת מצד המוכר, אלא שלמעשה גינו הפוסקים את הנהגה זו, והורו שיש לסגור את האתר בשבת.