האם מותר להתפלל מחוץ לבית הכנסת, ולהאזין משם לחזן?

הורו חכמים: "שאין גוללין ספר תורה בציבור", משום כך אף בבית המקדש כשהיה הכהן הגדול קורא בתורה ביום הכיפורים, פרשה אחת מספר ויקרא ואחת מספר במדבר. את הקריאה בספר במדבר היה קורא בעל פה, כדי שלא להטריח את הציבור בהמתנה עד שיגללו את ספר התורה. אלא שלמעשה נהוג כיום שכשקוראים בתורה בשתי מקומות כגון בשבת ראש חודש, גוללים את ספר התורה, וביארו הפוסקים שזהו משום שהציבור מוחל על כבודו למען קריאת עליית ה"מפטיר" מתוך הספר, וכמה טעמים נאמרו ליישב את ההבדל בין ההקפדה על טורח הציבור בבית המקדש לבין מחילת הציבור בבית הכנסת למען קריאת התורה שתקנו הקדמונים.

בהלכה הקודמת התבארה חומרת כבוד הציבור וההקפדה שלא להטריחם. ישנם עוד הלכות הקשורות לכך: נפסק להלכה שיחידים בקהל שמאריכים בתפילתם, והציבור כבר סיים תפלתו, אין החזן רשאי להמתין להם. כמו כן נפסק שעל אף שצריך לבדוק את הציציות לפני לבישת הטלית, מי שנקרא לעלות לתורה ומתעטף בטלית, לא יבדוק את ציציותיו, מפני טורח הציבור. דנו הפוסקים לגבי ספר תורה שהוצא מהארון בטעות שאינו מוכן במקום בו קוראים באותו היום האם ניתן להחזירו לארון ולהוציא את הספר הנכון, או שיש לגללו בפני הציבור. ולמעשה כיון שכיום הציבור מוחל על כבודו, מן הראוי שלא להחזיר את ספר התורה, וכן הורה כ"ק אדמו"ר מוהרי"ץ.

אמרו חכמים: "עושין חופות לחתנים .. ותולים בהם .. אוכל נפש", כלומר, מותר לתלות מאכלים מעל חופת החתנים, בשונה מהאמור – להבדיל – מעל המת שאין תולים דברי מאכל, משום שיימנעו אח"כ לאוכלם, אך מאכלים הניתנים מעל החתנים מותר כיוון שייאכלו לבסוף. ומכאן נפסק להלכה, שאסור לגרום למאכל דבר שימנע את אכילתו. ודנו הפוסקים לגבי הכנסת דברי מאכל לבית-הכסא מפני רוח- רעה שבו, ויש שהקפידו שלא לגעת במאכל כלל לאחר היציאה משם לפני נט"י. ולמעשה נהוג שלא להכניס דברי מאכל לשם לכתחילה, אך בעת הצורך, כגון, הנמצא במקום ציבורי ונצרך לשאת עמו תיק ובו דברי מאכל, יש להקל בכך בפרט כשהמאכל מכוסה. ובדיעבד, מאכל שנכנס לבית-הכסא אינו נאסר.

על רחיצה בתשעה-באב נאמר בגמרא ש"אסור בין חמין בין בצונן", שאיסור הרחיצה הוא מדיני האבלות. נוסף על-כך, אסרו חכמים בימי התעניות רחיצה של תענוג. בקשר לדין זה מובא בראשונים שלא לרחוץ לתענוג בשבוע שחל בו תשעה-באב, ויש שכתבו שכבר מר"ח מנחם-אב חל האיסור, וכך נוהגים למעשה, אולם לאחר י"ז בתמוז עדיין מותרת הרחיצה. ולגבי רחיצה בים ובבריכה לאחר י"ז בתמוז, יש מן האחרונים שכתבו לאסור רחיצה בבריכה שנועדה אך ורק לשם תענוג ובילוי, אלא שלמעשה אין איסור לרחוץ בים ובבריכה קודם ר"ח מנחם-אב, אולם מובא בספרים שבימים אלו יש להישמר ביותר מפני הסכנה, לכן יש לרחוץ בזהירות ובבטיחות המרבית.

אחד הכללים שקבעו חכמים בהלכות "מוקצה" בשבת, הוא: "מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא". כלומר, כל חפץ שהיה מוקצה בכניסת-השבת, אינו יוצא מידי איסורו במשך השבת, למרות שהוסרה הסיבה לאיסורו. דנו הפוסקים אודות בגדים שנתלו לייבוש בערב-שבת, האם מותר להורידם בשבת; לדברי-הכל אסור להורידם בשבת לצורך החול, משום שאסור להכין משבת לחול. אך להורידם לצורך שבת יש שהתירו; ויש שהחמירו לאסור מהטעם האמור – שכיון ש"בבין השמשות" הם היו אסורים בשימוש, שאם יגע בהם עלול הוא לסחוט בשבת – לכן גם לאחר שהתייבשו דינם כ"מוקצה". ולמעשה מדברי אדמוה"ז משמע שאינן מוקצה ומותר להשתמש בהם בשבת.