האם מותר לקרוא למי ששמו "שלום" במקומות המטונפים?

נאמר "ובחוקותיהם לא תלכו", מפסוק זה למדו חכמים את האיסור לנהוג במנהגי הגויים; בין ההבדלים הבולטים שבין ישראל לעמים שציינו חז"ל הינם דיני הצניעות. הם למדו זאת בין היתר מן האמור בפרשת הסוטה, שם משמע שנשות ישראל מאז כיסו את ראשן ואת גופן. חכמים אף כינו את דינים אלו "דת משה" ו"דת יהודית" ובכך בטאו את ייחודיותו של עם ישראל על העמים בהקפדה עליהם. אודות גיל חינוכן של ילדות להליכה בצניעות נחלקו הפוסקים, יש שכתבו שיש להקפיד עמן החל מגיל חינוך ולעומתם יש שכתבו שעוד קודם. למעשה, כותב הרבי שעל פי ההלכה יש להקפיד על כך החל מגיל ,3 אלא שיש לעשות זאת בדרכי נועם.

נאמר "את ה' אלקיך תירא". במצווה לירא את השם הנמנית במניין מצוות ה"עשה" מן התורה, נכלל אף האיסור שלא להזכיר לחינם את שמותיו של ה', ואם הזכיר אדם בטעות את שם השם, מיד ימשיך וישבח את השם, כגון שימשיך ויאמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ודנו הפוסקים אודות אמירת שמות ה' בשפות לועזיות, והכל מודים שאם אמר ברכה בלשון לועזית יש תוקף לברכתו, וממילא יש להיזהר מברכה לבטלה גם בלשון לועזית. וכתבו פוסקים רבים שבכלל יש להימנע מהזכרת שם-שמיים לבטלה אפילו בלשון לועזית.

על פי דברי אליהו הנביא לרב יהודה לפני היציאה לדרך יש לבקש תחלה רשות מה'. האמורא רב חסדא ביאר זאת בגמרא שכוונת הדברים היא – ש"כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפלת הדרך", כבקשת רחמים שיעבור את הדרך וסכנותיה בשלום. וכך נפסק להלכה שכל ההולך או הנוסע בדרך שארכה 'פרסה' – כ4- ק"מ, או בדרך מסוכנת הפחותה מכך – עליו לומר את תפלת הדרך. מאחר ותפלת הדרך משמשת רק כבקשת רחמים לכן אינה פותחת ב"ברוך", עם זאת הובא בשלחן ערוך, שטוב לטעום משהו לפני תפלת הדרך, בכדי לפתוח ב"ברוך" כדין ברכה הסמוכה לחברתה. אלא שלמנהגנו – וכן מנהג הרבי, שאין הקפדה על כך.

נאמר בגמרא וכן נפסק להלכה, שמעיקר הדין ניתן לומר תפילת הדרך אפילו תוך כדי הליכה, אלא שכלשון הכתוב – "מהיות טוב אל תקרא רע", באם מסתדר עדיף לומר את תפלת הדרך בעמידה. עם זאת – כאשר הוא רוכב אין צורך לרדת מן הבהמה אך יש לעצור אותה. סיבת הדבר היא משום שהעיכוב בירידה מהבהמה עשוי להטריד את כוונתו, ולכן מוטב שיברך על גבי הבהמה בעצירתה. כתבו האחרונים שבאוטובוס עדיף שיאמר את תפלת הדרך בעמידה, באם הדבר מתאפשר בבטחה. והנוסע ברכב פרטי, ראוי שיעצור את הרכב בתחנה או בחנייה זמנית, וייצא ממנו לאמירת תפלת-הדרך כשאין בכך סיכון, וכך נהג הרבי כמה פעמים.

נאמר: "ששת ימים תעשה מעשיך", ומכאן למדו שבשבת האיסור הוא רק על עשיית מלאכות ששת-הימים, אבל מלאכה הנעשית מאליה בשבת מותרת. וכך נפסק להלכה, שאין "שביתת-כלים", כלומר – שכלים אינם חייבים לשבות בשבת. כמו-כן מותר להתחיל מלאכה בערב-שבת, שתגמר מאליה בשבת. ולכן צמחים שעלולים למות באם לא יושקו בו ביום, מותר לכוון מראש את הממטרות שיפעלו בשבת, בתנאי שאין השפעה לפתיחת הברזים בבית, על הזרימה בממטרות. אך למעשה הצביעו הפוסקים על בעיות חמורות העשויות להתעורר בכוון הממטרות שיפעלו בשבת, כיוון שמחוללות רעש, יש בכך משום פגיעה בכבוד-השבת, ובדבר המרעיש, מותר רק בתנאי שידוע שהחל מאתמול, ולכן אין לכוונם שיפעלו בשבת. יש שהתירו במקום הפסד גדול לכוונם שיפעלו ב'טפטפת' בצורה שאינה ניכרת.