האם מותר לשתות את הכוס כולה בבת אחת?

מהלכות דרך-ארץ, שבעת בציעת הפת לא יבצע פרוסה קטנה מפני שנראה כצר-עין ולא גדולה יותר מכביצה, מפני שנראה הוא כרעבתן, אבל בשבת מצוה לבצוע פרוסה גדולה שתספיק לו לכל הסעודה. אבל אם אוכל עם בני ביתו או אורחים מצוה מן-המובחר לבצוע פרוסה גדולה שיתן ממנה לכל הסועדים. ולא יתן הבוצע פרוסה בידי הסועדים שזהו מנהג אבלות ר"ל, אלא יניח את הפרוסה על השולחן לפני כל אחד מהסועדים, והם נוטלים מן השולחן.

לא ינגוס אדם מדבר מאכל, ויניח החלק שנשאר על השולחן כאשר סועד עם אנשים אחרים, כיוון שיתכן שמאוס בעיני הסועדים לראות את סימני הנשיכה על המאכל. ומנהג דרך ארץ להקפיד תמיד שלא לנשוך את המאכל, אלא לחתוך ממנו ואוכלים את החתיכות. ויש המקפידים על כך אפילו בדברים שדרך העולם לאכלם בנשיכה (כגון פיתה עם פלאפל). ואף לא יאסוף פירורים שנפלו על הרצפה ונמאסו, ויניחם על השולחן, שדעתם של הרואים נטרדת מכך, שחוששים שמא יאכלם.

בין הדברים שמתישים גופו של אדם, מנו חכמים את האכילה והשתיה מעומד, ואכן כתבו הפוסקים שיש לאכול ולשתות בישיבה ולא לעמוד עד לאחר (שעובר הזמן שלוקח) שיברך ברכה אחרונה. ואף שיש שהקלו בכך ואמרו שכיום אין הדבר משפיע על הגוף כבימי חכמי הגמרא כיון שהגופים השתנו, עם זאת כתבו פוסקים רבים להקפיד לאכול ולשתות בישיבה דווקא וכן מובא שהאר"י ז"ל הקפיד על כן, ובפרט יש להקפיד על כוס של קידוש והבדלה שלא לשתותו בעמידה אלא לשבת ולשתותו (אבל יי"ש אפשר לשתות בעמידה ובפרט בזמן מגיפה).

אמרו חכמים שאין משיחים בשעת הסעודה, "שמא יקדים קנה לוושט" (= כיוון שבעת הדיבור ה'קנה' (צינור הנשימה) פתוח והאוכל עלול להיכנס לתוכו יש חשש סכנה שמא יחנק חלילה), ויש שביארו, שהאיסור נאמר במקורו בזמן חז"ל כאשר אכלו בהסבה, ואכן אז היה חשש זה, אולם כיום כיוון שאוכלים בישיבה אין בזה סכנה. ולמעשה כתבו הפוסקים שגם כיום צריך להחמיר בזה. אלא שהאיסור לדבר הוא בעת האכילה ממש, אך בין המנות או בסיום הסעודה יש לדבר בדברי-תורה וכפי שאמרו חכמים ששולחן שאומרים עליו דברי תורה כאילו אכלו משלחנו של מקום.

צריך להיזהר שלא לבזות מאכלים בהשחתתם, ובמיוחד שיירי לחם. לפיכך, אם נותרו על השולחן בסוף הארוחה שאריות לחם גדולות משיעור כזית, אסור לשטוף את השולחן ולהרטיבם, אלא יש לעטוף היטב את שיירי הלחם כדי להניחם בפח בדרך כבוד. ופירורים הקטנים מכזית אין איסור לאבדם, אולם אמרו חכמים שאין לזרקם במקום דריסת רגלי בני אדם מפני שקשה הדבר לעניות. והמוצא ברחוב דברי מאכל הראויים לאכילה או כשמוצא פת או מיני מזונות (גם אם אינו ראוי לאכילה), לא ימשיך בהילוכו אלא יסלקם לצדדים תחלה למקום שאין עוברים שם אנשים. מאכל שנותר מן הסעודה ולא ייאכל יותר ניתן לתתו לבעלי-חיים לכתחילה ללא כל חשש, אולם טוב להיזהר שלא להאכיל לנכרי או לבהמה ועוף את פרוסת "המוציא" שעליה בצע לאחר הברכה.