האם ניתן לברך "אשר יצר" לאחר ברכת נט"י לסעודה?

אמרו חכמים "התוכף לנטילת ידיים ברכה אינו ניזוק בכל אותה סעודה", ועל כן צריך להיזהר לכתחילה שלא להפסיק שלא לצורך בין נטילת הידיים לברכת "המוציא" אפילו הפסק קל של שיעור הליכת כ"ב אמה (כ-12 מטר; והוא זמן הליכה משוער בכ-16 שניות), וכן יש להיזהר שלא לדבר שלא לצורך הסעודה ואפילו בדברי תורה. אך כיוון שזוהי מחלוקת הראשונים האם מותר להפסיק בין נטילת הידיים לסעודה לבין ברכת "המוציא", לכן לכתחילה נזהרים שלא להפסיק אולם מי שבפועל הפסיק, כל עוד ולא הסיח דעתו לגמרי מנטילת ידיו, אינו חוזר ונוטל ידיו.

בין נטילת הידיים לברכת "על נטילת ידיים", אין לדבר כלל ואפילו מילה אחת ויש להיזהר לסמוך את ברכת נטילת ידיים לנטילה ככל האפשר, (וכתבו הפוסקים שלכתחילה יש להיזהר שלא לדבר מתחילת הנטילה). ואם עבר והפסיק בדיבור לאחר שגמר נטילת שתי ידיו, יש שכתבו שינגב ידיו, אך תוך זהירות שלא לטמא אותם (כגון ע"י חיכוך בשערות הראש או נגיעה בנעליים) ואחר כך יטול ידיו שוב ללא ברכה.

אף שלכתחילה נזהרים שמשך הזמן שבין סיום הנטילה לברכת "המוציא" יהיה פחות משיעור הליכת כ”ב אמה (כ-12 מטר; והוא זמן הליכה משוער בכ-16 שניות), אם מקום נטילת הידיים רחוק מהשולחן כ”ב אמה (כ-12 מטר), ניתן ליטול בו את הידיים, ואין בכך הפסק (אבל לא ילך מבית לבית). כי ההקפדה היא שלא להפסיק לחינם כשיעור זה, אבל לצורך, אין זה נחשב הפסק (ועדיף שאת ניגוב הידיים (בלבד) יעשה סמוך למקום האכילה), אלא שלכתחילה צריך ליטול ידיו סמוך למקום הסעודה אם מתאפשר הדבר.

כיוון שקודם תפלת ערבית אסור לאכול פת או מזונות יותר משיעור "כביצה" -54 גרם (ומי שהתחיל צריך להפסיק לאכול ולהתפלל ערבית בזמנה אא"כ מינה 'שומר' שיזכיר לו להתפלל), אם נטל ידיו לסעודה ונזכר בין נטילת ידיו לסעודה לבין תחילת הסעודה שלא התפלל ערבית עליו לברך "המוציא" על הפת ולאכול ממנו כזית, ואחר כך יפסיק מיד ויתפלל ערבית.

המקדש על הפת ייטול ידיו תחלה ויברך על נטילת ידיים, ואחר כך ייקח לחם משנה ויברך ברכת "המוציא לחם מן הארץ" ומברך את נוסח ברכת הקידוש ואוכל. אבל כשמקדשים על היין נוטלים ידיים אחר הקידוש לפני אכילת הפת. ואם טעה ונטל ידיו ובירך "על נטילת ידיים" – יקדש על היין ויטעום מכוס הקידוש ואח"כ ימשיך לאכול פת ואין צריך ליטול ידיו שנית.