האם עוברים על "בל תאחר" כשאמר שיתן לצדקה?

כתבו הפוסקים שבקופת צדקה המוצבת בבית, אם היא שייכת למוסד כלשהו וישנו אדם הממונה על איסוף קופות הצדקה מן התורמים, אין עוברים משום "בל-תאחר" כל עוד לא בא האחראי; אולם בקופת צדקה שאינה מיועדת למטרה מסוימת וכשמצטבר שם סכום כסף, נותן ממנה למטרות צדקה מזדמנות, או שייחד את הקופה למטרה מסוימת ביזמתו, ראוי שיאמר שאינו מתכוין להקדיש את המעות לצדקה עד שיבואו לידי המקבל.

סכום כסף שהתכוון לתתו לצדקה ואין לפניו נזקקים התובעים צדקה בעת ההתחייבות, אין חיוב לחפש אחר עניים ולתת להם, ואפילו אם ישנה מטרת צדקה כלשהי אינו מחויב לתת עבורה את כל הסכום שהתחייב, אלא יכול לתת חלקו ולהשהות את המשך תרומתו להזדמנות אחרת, לטובת מוסדות צדקה נוספים. אבל אם אין לו כוונה לשמור את הכסף בעבור מגביות עתידיות, אינו יכול לעכב את הצדקה ברשותו סתם אלא עליו לתתם לנזקקים הפונים אליו.

איסור בל תאחר הוא לא רק בנדרי צדקה לעניים, אלא בכל מטרות צדקה, כגון הנודר לבית הכנסת או לשאר מוסדות, ויש לשלמו מיד. ועל כן נפסק להלכה שיש להזהר שלא להשתמש בלשון של נדר, גם כשמעוניין להתחייב לצדקה כגון בימים הנוראים. ואפילו אם נותן סכום קבוע לצדקה בכל יום, טוב שיאמר "בלי-נדר", ומובן שאמירה זו אינה פוטרת מחיוב, שכן ההלכה היא שאפילו המחליט במחשבתו לעשות טובה לחברו ויכול לעשותה עליו לקיים החלטתו.

דנו הפוסקים אודות אמירת "מי שברך" בבית-הכנסת ע"י הגבאי בעת עליה לתורה, ואמר שיתן העולה סך מסוים לצדקה, האם חל עליו חיוב נדר. ולמעשה כתבו הפוסקים, שאם אמר הגבאי "בעבור שנדר כך וכך", לא חל עליו הנדר כי אין נדר חל בלשון עבר (וכך הוא הנוסח ב'מי שברך' לחולה וכדומה). ואם אמר "בעבור שיתן", ואמר העולה בעצמו את הסכום, או שאמר הגבאי את הסכום אך העולה הנהן או ענה אמן לבסוף, כיוון שביטא את הסכמתו חל עליו הנדר.

סכום כסף שייחדוהו לצדקה ועדיין לא באו לידי העניים או למוסד הצדקה, יכול לתתם בהלוואה בין עבורו ובין לאדם אחר, ובלבד שיהיה נאמן, וינהג במעות אלו כבמעותיו שלו. ומיד כשיבואו עניים לפניו יפרע את ההלוואה ויתן להם את הצדקה, בכדי שלא יעבור על איסור "בל-תאחר". ואפילו אם הלווה את המעות לעני, ובאו עניים אחרים לפניו, צריך הלה לפרוע את חובו, כיוון שהוא נדר לצדקה, ולא להלוואה. אלא שאם אין באפשרות הלווה לפרוע חובו לקופת הצדקה, אין המלווה חייב לפרוע את חובו של הלה מכיסו הוא, אולם אם ידע מראש שלא ניתן לסמוך על הלווה שיפרע חובו, כיוון שנהג שלא כדין בכספי צדקה, יש אומרים שעליו לשלם מכיסו.