האם צריך להסיר פלסטר שעל היד לפני נטילת ידיים?

מסופר בגמרא שלאחר נצחון מלכות בית-חשמונאי, התקינו שיהיו מזכירים שם-שמים אפילו בשטרות חוב, אלא שלא הייתה דעת חכמים נוחה מכך, כיוון ש"למחר זה פורע את חובו ונמצא שטר מוטל באשפה". ומתוך חשש לביזיון שם שמים ביטלו חכמים את התקנה, וייקרו את כבוד שמיים עד כדי כך, שאת יום ביטול התקנה קבעו כיום חג. ונפסק הדבר אף להלכה, שלא לכתוב שם-שמיים במכתבים, מחשש שמא יתבזה חלילה. באשר לשטרות כמו הדולר ודומיהן שנכתב בהן שם-שמים כידוע, נחלקו הפוסקים: יש שאמרו שאין צורך לנהוג בהן בקדושה. אלא שלדעת אדמוה"ז- גם בשמות הנכתבים באותיות לועזיות חלה קדושה, ולכן יש שהחמירו שלא לנהוג בהן בביזיון.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, שלא הייתה דעת חכמים נוחה מכך שכותבים שם שמיים בשטרות, ונפסק אף להלכה, שלא לכתוב שם-שמיים במכתבים, מחשש שמא יתבזה חלילה. בעקבות זאת דנו הפוסקים אודות המנהג לפתוח במכתבים ומודעות בכתיבת "ב"ה" – האם אין בכתיבת "ב"ה" במכתבים חשש לביזיון שם שמיים. ואכן היו שהורו שלא לכתוב אותיות "ב"ה" במכתבים, שכן האות ה' אף היא מאותיות השם, וחל עליו איסור מחיקה, וכמו כן יש איסור בהשלכתו במקום ביזיון. אלא שלמעשה מקובל בין פוסקים רבים להקל בכך וכן הוא מנהג הרבי. מפענחים את האות ה' בראשי-התיבות "ב"ה" לא כאות משמות הקודש, אלא כמרמזת על המילה "השם" שאין בה קדושה, ואין חשש לביזיונה.

בהמשך להלכה הקודמת אודות נטילת ידיים למי שידו חבושה, יוצגו להלן הבהרות נוספות בהקשר זה. כתבו הפוסקים, שתחבושת שבוודאות לא יסירה במהלך האכילה, מחמת הכאב, ייטול את שאר חלקי היד ברביעית מים ואינו צריך להסירה. אולם, אם יש מעליה חבישה נוספת שמטרתה לחזק את התחבושת התחתונה והיא גדולה ממנה, עליו להסירה כדי שיוכל ליטול את אותו חלק ביד. תחבושת שאין צורך להסירה ונטל עמה ידיו, אך במהלך הסעודה נפלה לו, אם אינו חובש את אותו מקום מיד, אין הוא רשאי להמשיך לאכול ללא נטילת ידיים כדין. ואם נאסר עליו להרטיב את הפצע, יעטוף את היד בניילון או במטלית נקייה.

נאמר: "ולא תונו איש את עמיתו" ודרשו חכמים: "כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים". בין הדברים שאסרו חכמים משום "הונאת-דברים" נכלל איסור לכנות את החבר בשם גנאי. איסור זה הוא שלא בפניו. יתר על כן אמרו חז"ל שאיסור זה בתקפו, אף אם הלה כבר הורגל בכינוי זה, כיוון שהתכוון לקרוא לו בשם גנאי, לכן עובר הוא על האיסור. כמו כן אסור אף לכנות שם גנאי לקטן. וגם כשמתכוון בדרך צחוק והיתול הדבר אסור. ואף המוכיח את חברו על דבר שאינו הגון שעשה, עליו להיזהר שלא לכנותו בשם גנאי. ובהלכה יתבארו אי"ה פרטים נוספים בהגדרת איסור זה.

מעיקר הדין אסור לכנות את חברו רק בשם שיש בו גנאי, כגון כינוי שיש בו פגם משפחה, או פגם עבירה. ויש מן הפוסקים שכתבו שאסור לכנות את חברו רק בשם גנאי שיש בו איבוד ממשמעות שמו האמיתי של האדם, כלומר שאין בו שייכות לשמו האמיתי, כיון שרק בכך חברו מתגנה. ואדמוה"ז פוסק שיש להימנע מכל שם או כינוי שהאדם בוש בו. עם זאת, היו שהקפידו להתרחק מכל שם כינוי, והקפידו לקרוא לאדם בשמו הפרטי דווקא, ואפילו לא בשם אביו או משפחתו. וגדולי האמוראים השתבחו בהנהגה זו, ואמרו שבכך האריכו ימים. אלא שלמעשה כתבו הפוסקים, שכשמכנים אדם בכינוי ללא כוונה כלל לגנותו, ואף הלה אינו מתבייש בו כלל, אין בכך כל איסור.