היכן ניתן להוסיף בקשות אישיות בתפלת שמונה עשרה?

על תפלת חנה נאמר: "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע", ומכאן למדו חכמים שלמרות שבתפלה יש להקפיד שלא תישמע תפילתו לאחרים; והזהירו חכמים על-כך ואף הוסיפו ואמרו – שהמשמיע קולו לאחרים בתפלתו, הרי הוא מקטני אמונה ומראה כאילו תפלת לחש נשמעת חלילה. ובימים הנוראים נהגו להתפלל מעט בקול, בכדי לעורר הכוונה (ואין חוששים שמא יבלבל הדבר את הקהל כיוון שהרי ישנם מחזורי תפילות בידיהם), אך גם זאת תוך הקפדה שלא להגביה את הקול יותר-מדי, ואדה"ז כותב שהיכול לכיוון גם בלחש, עדיף שיתפלל בלחש אף בימים-הנוראים.

מן האמור "ממעמקים קראתיך ה'", למדו חכמים שאין להתפלל במקום הגבוה. לעניין זה נחשב מקום גבוהה החל משלשה טפחים (כ-21 ס"מ) מן הקרקע. אולם אם היה מקום זה בגובה של ארבע-אמות (כ-192 ס"מ) על ארבע-אמות, ניתן להתפלל בשטח זה. וכן צריך להיזהר שלא יהיה דבר חוצץ בינו ובין הקיר, אך דבר הקבוע כמו ארון אינו חוצץ, ואם הדבר החוצץ הוא לצורך התפילה, כמו הסטנדרים שעליהם מניחים את הסידורים, אין זו חציצה. ואין להתיישב על-יד הפתח אלא ישתדל להיכנס לפחות בשיעור של ארבע-אמות, שלא ייראה כמצפה לצאת, וכן משום שההתמקמות בתוך בית-הכנסת תסייע לריכוז בתפלה ולהסיח את הדעת מהנעשה בחוץ; ועל כן לא יתיישב על-יד הפתח אלא אם כן מקומו הקבוע שם ואינו פתוח לרשות הרבים וישהה כשיעור הליכת ארבע אמות קודם שיתפלל.

נוהגים לפסוע שלוש פסיעות לקראת התפילה (וזאת נוסף על ג' הפסיעות המחויבים לאחריה כפרידה מהמלך), בעת תפלת שמונה עשרה צריך לעמוד מבלי להישען על שום דבר ויצמיד את רגליו עד שייראו כרגל אחת. כמו כן צריך המתפלל לכוף מעט את ראשו, שיהיו עיניו למטה כנגד מקום המקדש, ויכוון את ליבו למעלה לשמים, ונהוג מעט להתנענע בבעת תפילה. חולה שאינו יכול לעמוד, יתפלל בישיבה, ואם גם לשבת אינו יכול, יתפלל בשכיבה. ובכל אופן ישתדל להצמיד את רגליו ולכוף עצמו לעמוד במקום הכריעות ובעת הפסיעות בגמר התפלה. והנאלץ להתפלל שלא בעמידה ולפני שיסתיים זמן אותה תפילה יתחזק ויוכל לעמוד, טוב שיחזור ויתפלל מעומד כשיוכל בתורת נדבה אם הוא בטוח שיוכל לכוין יפה בתפלתו השנייה.

המתפלל צריך שיכוון פירוש המלות שמוציא בשפתיו שהרי לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם, קל-וחומר לפני מלך מלכי המלכים, וחסידים ואנשי מעשה התבוננו עד כדי התפשטות הגשמיות; ואם אינו יכול לכוין פירוש המלות לפחות יחשוב בדברים המכניעים את הלב ומכוונים לבו לאביו שבשמים ולא יחשוב בדברים שיש בהם קלות ראש. ולכל הפחות ישתדל לכוון בחתימת כל ברכה וברכה. וביחוד יתאמץ לכוון בברכת "אבות". ואם התפלל ולא כיוון בברכת "אבות", מעיקר הדין היה צריך לחזור ולהתפלל, שהכוונה בברכת "אבות" מעכבת. אלא שבעקבות ירידת הדורות וטרדות הנפש, נחלשה יכולתנו לכוון, ולכן הורו האחרונים שלא יחזור, מפני שיש לחוש שאף בפעם השנייה ישכח לכוון ב"אבות" וחזרתו תהיה לחינם.

תקנו חכמים לכרוע בתפילה, בתחילת ברכת "אבות" ובסופה, בתחילת ברכת "מודים" ובסופה, ואין לכרוע בתחילת ברכה אחרת או בסופה. סדר הכריעה הוא: כשיאמר "ברוך אתה" – כורע, ושיאמר ה – זוקף. ובמודים, כורע כשיאמר "מודים אנחנו לך", ומזדקף כשיאמר ה'. הכריעה צריכה להיות עד שיתפוקקו כל החוליות שבשדרה, כלומר שהחוליות שבעמוד השדרה יבלטו בגבו. ויכוף את ראשו וגבו עד שפניו יגיעו לגובה שבין ליבו למותניו, אבל לא יכוף ראשו עד חגורתו, שנראה כיוהרא. וזקן או חולה שקשה לו להתכופף, ירכין את ראשו כמידת יכולתו. ויכרע במהירות, וכשיזדקף – יזדקף לאט, שלא תהא הכריעה נראית עליו כמשאוי אלא כמי שמעוניין להמשיך לכרוע.