טעה והתחיל תפילת שמו"ע של חול בשבת, כיצד ינהג?

נאמר במגילה: "משלוח מנות איש לרעהו". ודייקו חז"ל שחובה לשלוח שתי מנות לאדם אחד, איש לרעהו ואשה לרעותה. שיעורו של המשלוח לכתחילה כזית בכל מנה או לפחות כזית יחד ששויו 2 פרוטות לפחות. מנהג הרבי לשלוח "משלוח-מנות" לשלושה, לכהן, לוי וישראל קבועים. המשלוח הכיל: אוזן-המן ממולא פרג, פרי ובקבוק יי"ש. כמו"כ עורר הרבי על מנהג ישראל לשתף גם את הקטנים בכל ענייני הפורים כולל במצוות משלוח מנות. כתבו הפוסקים שאין שולחים מנות לאבֵל תוך שלושים, ולאבֵל על הוריו תוך שנים עשר חודש. האבֵל עצמו, אפילו תוך שבעה, חייב במשלוח-מנות, אך עליו לשלוח לרעהו רק מיני מאכל ולא ממתקים ומגדנות.

מסופר בגמרא: "חזקיה קרי בטבריא בארביסר ובחמיסר". כלומר, האמורא חזקיה הסתפק האם טבריה הייתה מוקפת חומה מימות יהושע, ומספק קרא את המגילה בי"ד באדר ואף בט"ו. והרבה כתבו שיש לנהוג כך, אלא שבט"ו קוראים במגילה ללא ברכה מחמת הספק. והיו שהוסיפו ואמרו שיש לנהוג אף את יתר מצוות פורים. ולגבי "ועל הניסים" כתבו שאין לאמרו. ודנו הפוסקים לגבי מקום הסמוך למקום שיש בו ספק האם גם בו יש לנהוג כך ביום ט"ו. והרבה כתבו שלא נוהגים, משום שגם המקומות המסופקים שנויים במחלוקת. אולם יש להרבות בו בשמחה, ולא רק במקומות אלו אלא בכל מקום, ואין אומרים תחנון, ואדרבה יש להוסיף בשמחה על פורים ש"מעלין בקודש".

אמרו חכמים: "שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום". לתקנה זו קדמה תקנת משה רבינו לדרוש הלכות החג בחג עצמו, אולם חכמים תקנו להקדים זאת. מקור תקנה זו היא לעם העולים לרגל, ומטרתה להזהיר את העם שהיו בקיאים בהלכות קודם החג, מחמת ריבוי ההלכות שישנן בהקרבת הקרבנות. אלא שאף לאחר החורבן לא בטלה התקנה וכל חכם היה דורש ללמד את העם את ריבוי ההלכות שעדיין ישנן בזמן הזה. אולם בדורות האחרונים כשכל ההלכות נכתבו בספרים, מצווה על כל אחד ללמוד בעצמו את הלכות החג. עם-זאת, במקומות שיש להזהיר את הציבור על הלכות הפסח נהוג שהרב אף דורש בהלכות החג.

כשם שאסור לדבר בין הברכה לעשיית המצווה כך אסור לדבר בין הברכה לאכילה, משום שהדיבור נחשב ל"הפסק", ואם טעה ודיבר, חייב לחזור ולברך. אלא שאמרו בגמרא שאם דיבר בצרכי הסעודה, כגון שאמר "הביאו מלח", אינו צריך לחזור ולברך, משום שאינו נחשב ל"הפסק". כמו"כ אסור ללכת ממקום למקום בין הברכה לאכילה, שגם ההליכה נחשבת ל"הפסק". אם ההליכה היא לצורך האכילה, כגון, שנאלץ לאכול במקום שאסור לברך בו, רשאי לעשות זאת בתנאי ששני המקומות הינם בבית אחד. ודנו הפוסקים עד מתי אין להפסיק בין הברכה לאכילה, יש שסברו עד שיאכל כזית, אולם ממשמעות אדמוה"ז עולה שאין להפסיק עד שיבלע, גם אם אכל פחות מכזית.

כאמור בהלכה הקודמת האומר ברכת חול בתפלת שבת, אף שאמר רק את המלה "אתה" כשכוונתו לברכת "אתה חונן" עליו לסיימה. אולם בתפלת ליל שבת בה אומרים "אתה קידשת" או במנחה בה אומרים "אתה אחד", אף שכוונתו לומר "אתה חונן", כיוון שאמר רק "אתה" יכול להמשיך בברכת השבת. ואף בשחרית שאינה פותחת ב"אתה", אם זכר ששבת ורק מתוך הרגל אמר "אתה" יכול לתקן. ובתפלת מוסף אפילו אם התכוון לומר "אתה חונן" מפסיק אפילו באמצע הברכה, שבמוסף לא תקנו י"ח ברכות גם בחול, והראיה שבר"ח שחל בחול לא אומרים במוסף י"ח ברכות. ומובא שהאומר תפלת חול בשבת עליו לפשפש במעשיו ולהרהר בתשובה.