כאשר התערבה החלה בעיסה לאחר ההפרשה כיצד ינהגו בעיסה?

אחת ממתנות הכהונה היא מצוות חלה, וניתנת לכהן שיאכלה בטהרה, אלא שכיום כיוון שהכוהנים וכן החלה עצמה אינם טהורים, יש לשרוף אותה לאחר ההפרשה. עיסה החייבת בהפרשת חלה היא כזו ששיעור הקמח שבה הוא לפחות עשירית האיפה שמשקלה נאמד ב־1.667 ק"ג, ואף בפחות מכך (החל מ־1230 גרם) יש להפריש בלי ברכה. אלא ששיעורים אלו הם רק בקמח לבן, אך בקמח מלא כיוון שמשקלו קל במקצת, לכן מתחייב בהפרשת־חלה בשיעור קטן יותר. להלן סוגי הקמחים וחיובם: בקמח מלא – יש להפריש בלי ברכה החל מ־1.150 ק"ג ובברכה רק מ־2 ק"ג; שיפון – החל מ־1.040 ק"ג, ובברכה החל מ־1.391 ק"ג; כוסמין – החל מ־1.175 ק"ג, ובברכה מ־1.640 ק"ג; קמח שיבולת שועל – החל מ־890 גרם, ובברכה החל מ1.197 ק"ג; קמח שעורה – החל מ־1.050 ק"ג, ובברכה החל מ־1.419 ק"ג.

מצוות הפרשת חלה נמנתה בין המצוות התלויות בארץ שהרי נאמר בה "והיה באכלכם מלחם הארץ", כך שמצוות החלה מהתורה היא מעיסה שלשו אותה בארץ ישראל בלבד, אולם חכמים תיקנו להפריש חלה גם מעיסה שנעשתה בחוץ לארץ. הבדל זה שבין חלת ארץ ישראל לשל חו"ל, יוצר השלכה מעשית בערב שבת, כיוון שבשבת אסור להפריש חלה, ולכן בבין השמשות אסור להפריש חלה בחוץ לארץ (שהיא מדרבנן), שהרי יכול לאכול בלא הפרשת חלה ולהשאיר קצת לאחרי שבת ולהפריש ממה שנשאר, אבל בארץ ישראל שאסור לאכול מן הפת קודם הפרשת החלה – מותר להפריש בבין השמשות אם אין לו חלות אחרות.

מכך שבתורה נזכרת מצות ההפרשה בלשון – "ראשית עריסותיכם", למדו שעיקר מצות ההפרשה היא בזמן שהיא עיסה לפני אפייתה, ואכן כך נוהגים לכתחילה בכל סוגי המאפים שלאחר הלישה מברכים "להפריש חלה", מפרישים הצידה "כזית" (כ־27 גרם) מן העיסה ואומרים "הרי זו חלה", אחר כך שורפים אותו בנפרד מיתר המאפים. במידה ולא הפרישו מן העיסה בעודה בצק יש להפריש בברכה לאחר האפייה על ידי צירוף כל המאפים לכלי אחד. מצווה זו היא אחת מן המצוות שנמסרו בייחוד עבור האשה, ונהוג שבכל ערב שבת תאפנה הנשים חלות כשיעור חלה בכדי לקיים מצווה זו הבאה בין היתר כתיקון על חטא עץ הדעת שהיה בערב שבת, ונהגו לתת לצדקה קודם ההפרשה.

עיסות העשויות בבלילה רכה ונאפות בתנור, כגון עוגות טורט וכדומה חייבות בהפרשת חלה לאחר אפייתן, אלא שעיסה שנילושה במי פירות וכדומה בלא מים כלל אין מברכים על ההפרשה. עיסה גדולה שנילושה מתוך כוונה לחלקה בעודה בצק לעיסות קטנות מהשיעור, ולחלק בין כמה בתים בעודה בצק פטורה מן החלה, כי מאחר שהיא נילושה מראש כדי לחלקה, נחשבת העיסה כמחולקת. אבל אם היא נילושה כדי לחלק את המאפה לאחר אפייתו, העיסה חייבת בחלה.

שתי עיסות, שאין בכל אחת מהן שיעור, ובשתיהן יחד יש שיעור, ונגעו זו בזו ונדבקו, חייבות בחלה. כמו כן כשישנם מאפים שנאפו פחות משיעור חלה, ואחר כך הצטרפו לכלי אחד מפרישים מהם חלה, כל עוד ושתיהן של אדם אחד, או של שניים שאינם מקפידים על מניעת עירוב העיסות; אבל אם מקפידים, אין עיסותיהם מצטרפות. וכן הדין בעיסות משני מינים, כשאינו מקפיד שלא יתערבו, מטרפות העיסות, אך אם מקפיד עליהן, כגון שהאחת מקמח מלא והשנייה מקמח רגיל, או אחת מתוקה ואחת מלוחה, אינן מצטרפות.