מהו הצורך בלימוד הלכות, כאשר ניתן להפנות שאלה לרב מורה הוראה?

אמרו חכמים: "החובל בעצמו, אע"פ שאינו רשאי, פטור". וביארו בגמרא שהדבר שנוי במחלוקת תנאים. ולהלכה הכריעו רוב הראשונים שהדבר אסור, ולכמה ראשונים איסור חבלה בעצמו הוא מן התורה. ויש שהוכיחו שמותר לאדם לחבול בעצמו, כפי שמסופר בגמרא שכשרב חסדא הלך בין הקוצים הרים את בגדיו שלא יקרעו, אף-על-פי שבכך היה נשרט גופו, ונימק זאת בעובדה שגופו יכול להתרפאות, אך בגדיו לא יחזרו לעצמם, ויבוא לידי איסור "בל תשחית". אולם יש שהבהירו את דבריו שרק חבלה שיש בה צורך מותרת כפי שלימד רב חסדא, אך חבלה סתם ודאי אסורה, משום שאסור לאדם לחבול בעצמו. דין חבלה לצורך יתבארו אי"ה בהלכה הבאה.

בהלכה הקודמת התבאר איסור החבלה בעצמו וחומרתו, ובסיומה הובאה דעה שחבלה לצורך מותרת. ודנו הפוסקים בהגדרת הדבר. יצוין שחבלה לצורך רפואי הכרחי כגון בניתוח ודאי מותרת, כדברי חז"ל על הפסוק "ורפא ירפא" שנתנה רשות לרופא לרפאות. אלא שהפוסקים האחרונים דנו בשאלה האם ניתוחים קוסמטיים להסרת מומים נכללים בהיתר זה. ויש שכתבו שחבלה האסורה היא רק כשהיא דרך בזיון, אך לצורך נוי מותר כשאין סכנת-נפשות בדבר. אלא שבניתוח ללא צורך אמיתי כגון גברים שרוצים לשפר את המראה, יש לזכור שקיים איסור לחבול בעצמו ללא צורך, ובפרט שיתכנו שאלות של איסור "לא-ילבש" האוסר על גבר להידמות לאשה, ולכן יש להיוועץ ברב לפני כל טיפול לגופו.

על למוד התורה נאמר: "ושננתם", ודרשו חכמים: "אל תקרי 'ושננתם' אלא 'ושלשתם' .. שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד". ומבואר בגמרא שהלימוד בכל יום צריך להתחלק לשלשה חלקים: מקרא, משנה ותלמוד. וכתבו הפוסקים שהעוסק במלאכה ואין לו פנאי ללמוד, עליו לקיים את חובת "הלכות- פסוקות ותלמוד", בלמוד הלכות פסוקות על-מנת שידע כיצד לנהוג, ואינו יוצא ידי חובת תלמוד-תורה ללא לימוד ההלכות בכל יום. ואמרו חכמים מיום שחרב בית-המקדש, אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד, וכרמז לזה כתב האריז"ל שהפסוק "הריעו לה' כל הארץ" ר"ת הלכה. וידועים דברי חז"ל "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם-הבא".

אודות הזהירות בקדושת התפילין נאמר בגמרא: "כלי שהוא כליין אפילו עשרה .. כחד". כלומר, חכמים נזהרו ביותר בכבודן של התפילין עד כדי-כך, שאפילו כשהן מונחות בכמה כיסויים אסור לנהוג בפניהם בביזיון, כל עוד כיסויים אלו שייכים לתפילין, עד שיניח את נרתיקן בכלי אחר שאינו שלהן. ודנו הפוסקים לגבי ישיבה על מזוודה בה מונחות תפילין, ויש שכתבו לאסור זאת אף שהתפילין מונחות בכלי אחר, משום שבישיבתו מכביד עליהם והוא ביזיון התפילין. אבל להניח את המזוודה על הרצפה, מעיקר הדין מותר, אלא שראוי שלא יהיו התפילין בתחתית המזוודה, אלא יהיו תחתיהם חפצים המפרידים בינם לקרקע ומוטב שהתפילין יהיו בגובה טפח מעל הקרקע.

נאמר: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך". ומהמילים "את כל" למדו חכמים, שחיוב הפרשת מעשר הוא מכל סוגי הרווחים. ודנו הפוסקים אודות מתנות ושוברים שווי-כסף, האם חל עליהם חיוב מעשר. יש שכתבו שאם משתמש במתנה כמות שהיא, אינו חייב להפריש את הערך הכספי של מעשר ממנה. ויש שסברו שמכל מתנה יפריש שווי מעשר. כמו-כן דנו הפוסקים לגבי אדם הנצרך לקבל מענק ממגבית צדקה, האם חייב הוא במעשר; יש שכתבו שהוא חייב במעשר בדומה לחיוב מעשר בתבואה, אולם יש שכתבו שאינו חייב, כיוון ש"פרנסת עצמו קודמת לכל אדם", ואם בכל-זאת רוצה להפריש, ראוי שייתן את המעשר לקופה ממנה קיבל את הכסף.