מה קובע את גיל העץ לעניין שנות ערלה?

נאמר בגמרא: "הביאו לפניהם פתיתין ושלמין . . ר' יוחנן אמר שלמה מצוה מן-המובחר". וכך -נפסק להלכה שיש לברך על השלם ואחרי הברכה יש לבצוע ולאכול, ואין הדבר נחשב כ"הפסק" בין הברכה לאכילה כיוון שהחיתוך הינו צורך האכילה. ובפירות בהן ישנו חשש מפני נגיעות של חרקים, כותב אדה"ז שיש לחוש "שמא התליע בתוכו או נרקב ונמצא בירך לבטלה" ומשום-כך בפירות אלו יש צורך לבצעם ולבדקם לפני תחלת הברכה, ומי שבכל-זאת לא בדקם לפני הברכה, עליו לעשות זאת בין הברכה לאכילה.

ברכת הפת קודמת לכל הברכות, וכשלא אוכלים לחם, יש להקדים את ברכת-"מזונות" על מאפים העשויים מקמח חיטה, "ומזונות" העשויים מיתר מיני-הדגן ולא מחיטה, קודמים לכל המאכלים אך לא לזית, ולכן במקרה זה יש לברך תחלה על הזית. אחרי ה"מזונות", ברכת "בורא פרי-הגפן" קודמת לברכת פירות שבעת-המינים. קדימת "המוציא", "מזונות", "גפן" חלה גם כאשר מחבבים יותר את המאכל האחר. אחר כך יברך ברכת העץ על הפירות ובברכה זו יפטור את יתר הפירות, ויברך על הפרי הקודם למלה "ארץ" שבפסוק העוסק בפירות הארץ, כך שהסדר הוא: זתים, תמרים, ענבים, תאנים, רימונים. אולם על-אף שברכת פירות שבעת-המינים קודמת לברכה על פירות אחרים, כשהאדם מחבב יותר את הפירות האחרים יכול לברך קודם עליהם, אחר-כך יברך על יתר המאכלים, כשתחלה יקדים ברכת "האדמה" ולבסוף "שהכל".

ריבת פרי שלא ניכר בה הפרי כלל אין מברכים עליה "שהחיינו", כמו-כן באכילת ריבת אתרוגים למעשה לא מברכים "שהחיינו", שמעבר לטעם האמור ישנם עוד נימוקים שלא לברך עליו "שהחיינו", מפני שהאתרוג מתקיים על האילן לאורך כל השנה, וכן מפני שההנאה העיקרית מהאתרוג היא בחג סוכות, ובסתם ריבת פרי נחלקו הפוסקים האם לברך שהחיינו.

אמרו חכמים "אין תורמין . . מן התלוש על המחובר" טעם הדבר הוא משום שנאמר במעשר: "ראשית דגנך תירשך ויצהרך" – דבר הנאסף כ"דגנך" (-שהוא לשון אסיפה בערימות), ולכן הפרשה על המחובר אינה מועילה ויש להפריש לאחר שיתלשו הפירות. עם זאת, במקרים מסוימים כתבו הפוסקים שיכול להתנות שכשיתלוש את הפירות תחול ההפרשה, ובלבד שהפירות שהפריש קיימים בשעה שתולש מהעץ (כיוון שרק בעת התלישה חלה ההפרשה), וכן ההפרשה חלה רק על הפירות שכבר הגיעו לשליש גידולם בעת ההפרשה, אלא שבמקרה זה אין מברכים על ההפרשה, ולכן לכתחילה אין לעשות זאת.