מודע נוהגים לערוך סיום מסכת ביום ה"יארצייט"?

נאמר בתורה: "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך", וכשם שאדם מוזהר שלא לעשות מלאכה בשבת, כך מוזהר שבנו לא יעשה מלאכה עבורו. וצוו חז"ל: "קטן שבא לכבות אין שומעין לו, מפני ששביתתו עליהן", וכן נפסק להלכה שקטן המכבה דליקה לדעת אביו – "צריך למחות בידו". חיוב זה הוא לא רק עבור הוריו, אלא על כל אדם: מלאכה אסורה כגון אור שכבה בשבת, ורוצה הקטן להדליקו בפני מבוגרים יש חיוב עליהם למחות בו גם אם לא הגיע לגיל חינוך, כיוון שכוונתו בעשייתו היא עבור הגדולים. ואם עושה זאת רק להנאתו כגון שמדליק ומכבה אור בחדר שלא נמצאים בו אנשים, אם הגיע לחינוך חיוב המחאה היא על הוריו.

נאמר: "לא תגנוב" ודרשו חכמים שאיסור זה הוא אפילו "על מנת לשלם ". כלומר, איסור גניבה וגזילה נאסר אפילו כאשר בסופו של דבר הבעלים יצא מרווח. אלא שבדברים זולים שמנהג העולם שלא להקפיד עליהם כלל, התירו לאדם להשתמש בחפצי זולתו ללא רשות מפורשת. כגון הצריך קיסם קטן לחצוץ בו את שיניו, מותר לו ליטול קיסם קטן מגדר של אדם פרטי. אלא שהאמור הוא בתנאי שלא ניתן לבקש מהבעלים רשות. כי אם אפשר לבקש רשות, חובה לעשות זאת, ולוודא שאכן הוא מסכים. וכן שלא ידוע מופרשות שהבעלים מתנגד לכך. וכותב אדמוה"ז שממידת חסידות להחמיר כשאפשר, ולא להשתמש בשום דבר של חבירו, ללא רשות מפורשת.

נאמר בגמרא: "המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות לו מזוזה וכשהוא יוצא לא ייטלנה"; וכתבו הראשונים ב’ טעמים לכך, או משום בזיון כאשר נוטל את המזוזה, או משום מזיקין שיבואו לבית. העובר דירה ובעל הבית אינו מעוניין במזוזות, כשיש חשש שהם יבואו לידי בזיון ודאי מותר להסירן כדי למונען מכך. אולם, אם אין חשש לביזיון המזוזות אין להסירן. אלא שבעל המזוזות רשאי לדרוש מבעל הבית שישלם את תמורתן או ישיב אותן כשיקבע מזוזות אחרות. וכשבעל הבית אינו מסכים לשלם יש שהתירו להסירן כשיש בזה הפסד מרובה, אך יש שאסרו זאת בכל מצב, כיון שבהסרת המזוזות יש סכנה ו”חמירא סכנתא מאיסורא”.

בין מלאכות המשכן הייתה מלאכת מְּלַבֵּן – הסרת הלכלוך מהצמר, ניקויו והלבנתו באמצעות שטיפה וצביעה. מכך למדו חכמים שמלאכה זו אסורה בשבת ואף את תולדתה – כיבוס בגדים אסרו בשבת. ודנו בגמרא אודות כיבוס נעל מעור בשבת ולמסקנת הגמרא מותר להעביר נעל עור במים כי אינו סופג, אך לא לשפשפה לאחר הרטבתה. למעשה נפסק שבוץ יבש על גבי הנעליים אסור לפוררו ולהסירו משום איסור "טוחן", אולם מותר לקנח בוץ לח שאינו מתפורר אלא נמרח. וכן מותר להשרות נעליים במים כדי שיתנקו מעצמם, אך אסור לשפשף את הלכלוך כדי להסירו. וכשיש בנעליים בהם חלקי בד או שהם תפורים בחוטים, אסור לשרותם במים.

נאמר בגמרא שאיסור מוקצה חל אף על הדבר עליו הונח המוקצה מערב שבת בכוונה, שכן נעשה הוא "בסיס לדבר האסור". ומוקצה שנשכח, כגון אבן שנשכחה על חבית ובשבת רוצה להשתמש בחבית, מטה את החבית בכדי שתיפול האבן. דוגמה נפוצה לכך קיימת במקררים בבית: דברים שאינם ראויים לאכילה כשהם חיים או קפואים דינם כמוקצה כי אינם ראויים לאכילה. במקרה שהונחה גלידה ומעליה שקית קמח, ניתן להשתמש בגלידה בשבת, רק בתנאי שהניח את הקמח ללא כוונה מיוחדת שיהיה דווקא עליו, וימשוך את הגלידה והקמח ייפול, אבל כשסידר בכוונה את הקמח על הגלידה, אסור לו ליטול את הגלידה בשבת, שהיא כבסיס לדבר האסור.