מי שאין לו יין לקידוש ביום השבת על מה יקדש?

אמרו חכמים שכבוד יום השבת קודם לכבוד הלילה. ובטעם הדבר כתבו הפוסקים שעיקרי הסעודות הנם ביום וחביבות הן יותר, ועוד מפני שבמקדש עיקר קדושת השבת הייתה ניכרת ביום בעבודת הקרבנות, ועל כן ביום השבת בבואו מבית-הכנסת צריך שיהיה שלחנו ערוך, ומפה פרוסה על הפת, כמו בסעודת הלילה, משום כבוד השבת, וכן מי שיש לו מעט מיני מגדים – יניחם עד היום, ולא יאכלם בלילה, שכבוד היום קודם.

כיוון שכבוד יום השבת קודם לכבוד ליל השבת, תקנו חכמים לקדש על היין קודם סעודת שחרית, כמו קודם סעודת הלילה, שאם לא יקדשו ביום על היין, יהא כבוד לילה גדול מכבוד יום. זמן חיוב הקידוש הוא לאחר תפלת שחרית ובסמוך לה, ועל כן הנצרך לטעום בין תפלת שחרית למוסף יקדש תחלה, אלא שכיוון שאת סעודת השבת יש לאכול לתאבון, יזהר שלא יאכל לשובע קודם שיאכל את עיקר סעודת השבת.

נפסק להלכה שבשבת יש להתחיל לאכול את סעודת היום לפני חצות, (אלא אם כן אינו רוצה עדיין לאכול והאיחור הוא עונג לו). אלא שכתבו הפוסקים שכיון שרגילים לטעום קודם התפילה – איחור הסעודה אינו נחשב כתענית בשבת, וגם כשאוכלים את הסעודה אחר חצות, אין הדבר נחשב כעינוי בשבת. ומכל מקום יש שכתבו להסמיך כל סעודה של שבת לתפילה שלפניה, ולכן לכתחילה ראוי לקדש ביום קודם תפלת המנחה ולא לאחריה.

גם קידוש היום צריך שיהא במקום סעודה כמו בקידוש הלילה, וכתבו הפוסקים שכיוון שהמזונות והיין מזינים ומשביעים, נקראים אף הם "סעודה". ולכן כשאכל כזית פת, או מיני "מזונות", או אפילו כששתה רביעית יין, יוצא בזה ידי קידוש במקום סעודה; אלא שלכתחילה צריך שתהיה הרביעית יין בנוסף לכוס הקידוש, ויכול אח"כ לסעוד את עיקר הסעודה במקום אחר. ואם אכל רק מינים שברכתם האחרונה "בורא נפשות", לא יצא ידי חובתו ועליו לקדש שוב במקום שיסעד.

אודות העדפת בציעת הכיכרות ישנם חילוקי דעות. שכן, מצד הכלל "אין מעבירין על המצוות", על האדם להעדיף לקיים את המצווה שבאה לפניו תחילה, משום כך ישנה עדיפות לבצוע על החלה העליונה בסעודת ליל יו"ט וכן בסעודת-שבת בבוקר (בשונה מסעודת ליל-שבת, בה נהוג על-פי הקבלה לבצוע מן החלה התחתונה, אך הבוצע מקרב אליו יותר את החלה התחתונה). ולמעשה אנו נוהגים בכל סעודות שבת ויו"ט להניח את החלות צמודות זו לזו בצדם החלק, ותמיד לבצוע מן החלה הימנית, אלא שבשבת ביום החלה הימנית תהיה קצת מעל החלה השנייה.