מי שנטל ידיו עם תחבושת, ונפלה לו בעת הסעודה, האם עליו ליטול ידיו בשנית?

מסופר בגמרא שלאחר נצחון מלכות בית-חשמונאי, התקינו שיהיו מזכירים שם-שמים אפילו בשטרות חוב, אלא שלא הייתה דעת חכמים נוחה מכך, כיוון ש"למחר זה פורע את חובו ונמצא שטר מוטל באשפה". ומתוך חשש לביזיון שם שמים ביטלו חכמים את התקנה, וייקרו את כבוד שמיים עד כדי כך, שאת יום ביטול התקנה קבעו כיום חג. ונפסק הדבר אף להלכה, שלא לכתוב שם-שמיים במכתבים, מחשש שמא יתבזה חלילה. באשר לשטרות כמו הדולר ודומיהן שנכתב בהן שם-שמים כידוע, נחלקו הפוסקים: יש שאמרו שאין צורך לנהוג בהן בקדושה. אלא שלדעת אדמוה"ז- גם בשמות הנכתבים באותיות לועזיות חלה קדושה, ולכן יש שהחמירו שלא לנהוג בהן בביזיון.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, שלא הייתה דעת חכמים נוחה מכך שכותבים שם שמיים בשטרות, ונפסק אף להלכה, שלא לכתוב שם-שמיים במכתבים, מחשש שמא יתבזה חלילה. בעקבות זאת דנו הפוסקים אודות המנהג לפתוח במכתבים ומודעות בכתיבת "ב"ה" – האם אין בכתיבת "ב"ה" במכתבים חשש לביזיון שם שמיים. ואכן היו שהורו שלא לכתוב אותיות "ב"ה" במכתבים, שכן האות ה' אף היא מאותיות השם, וחל עליו איסור מחיקה, וכמו כן יש איסור בהשלכתו במקום ביזיון. אלא שלמעשה מקובל בין פוסקים רבים להקל בכך וכן הוא מנהג הרבי. מפענחים את האות ה' בראשי-התיבות "ב"ה" לא כאות משמות הקודש, אלא כמרמזת על המילה "השם" שאין בה קדושה, ואין חשש לביזיונה.

נאמר בגמרא: "ידיים אין טהורות לחצאין", כלומר שפיכת המים בנטילת הידיים צריכה להיות בצורה כזו שתגיע לכל היד, ומי שנטל רק חצי ידו עליו לחזור וליטול שוב את כל ידו גם את החלק שכבר נטל, משום שאין זו דרך נטילה. ודנו הפוסקים אודות מי שאינו יכול ליטול את כל ידו מפני שידו חבושה – כיצד ינהג בנטילת ידיים. למעשה כתבו הפוסקים שתחבושת שניתן להסירה ואין הדבר כרוך בכאב או בצער מיוחד, חייב להסירה לפני שייטול ידיו. אולם בפלסטר שאף פעם לא אכפת לו להסתובב אתו ואינו מורידו, אינו חייב להסירו לפני הנטילה, אולם אם הפלסטר רופף ויכול להסירו בקלות עליו להורידו, והגר"ח נאה כותב שלדעת אדמוה"ז יש להיזהר שהמים לא יגעו בפלסטר.

נאמר: "ולא תונו איש את עמיתו" ודרשו חכמים: "כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים". בין הדברים שאסרו חכמים משום "הונאת-דברים" נכלל איסור לכנות את החבר בשם גנאי. איסור זה הוא שלא בפניו. יתר על כן אמרו חז"ל שאיסור זה בתקפו, אף אם הלה כבר הורגל בכינוי זה, כיוון שהתכוון לקרוא לו בשם גנאי, לכן עובר הוא על האיסור. כמו כן אסור אף לכנות שם גנאי לקטן. וגם כשמתכוון בדרך צחוק והיתול הדבר אסור. ואף המוכיח את חברו על דבר שאינו הגון שעשה, עליו להיזהר שלא לכנותו בשם גנאי. ובהלכה יתבארו אי"ה פרטים נוספים בהגדרת איסור זה.

מעיקר הדין אסור לכנות את חברו רק בשם שיש בו גנאי, כגון כינוי שיש בו פגם משפחה, או פגם עבירה. ויש מן הפוסקים שכתבו שאסור לכנות את חברו רק בשם גנאי שיש בו איבוד ממשמעות שמו האמיתי של האדם, כלומר שאין בו שייכות לשמו האמיתי, כיון שרק בכך חברו מתגנה. ואדמוה"ז פוסק שיש להימנע מכל שם או כינוי שהאדם בוש בו. עם זאת, היו שהקפידו להתרחק מכל שם כינוי, והקפידו לקרוא לאדם בשמו הפרטי דווקא, ואפילו לא בשם אביו או משפחתו. וגדולי האמוראים השתבחו בהנהגה זו, ואמרו שבכך האריכו ימים. אלא שלמעשה כתבו הפוסקים, שכשמכנים אדם בכינוי ללא כוונה כלל לגנותו, ואף הלה אינו מתבייש בו כלל, אין בכך כל איסור.