ממתי ניתן לקיים את מצוות "מתנות לאביונים"?

בין מצוות יום הפורים המנויות במגילה, היא מצוות "מתנות-לאביונים". ומכך שנאמר "מתנות-לאביונים" בלשון רבים, למדו שהחיוב הוא לתת לפחות שתי מתנות לשני אביונים – מתנה אחת שוות פרוטה לכל אביון. נשים חייבות אף הן במצוות "מתנות-לאביונים" ואם אין מזדמנים לה אביונים, תמנה שליח כגון בעלה או בנה הגדול, שימסור עבורה לאביונים וקטנים שהגיעו לחינוך יש לחנכם במצווה זו, והורה הרבי שאף קודם גיל חינוך יש לשתף את הקטנים ביותר במצוות "מתנות-לאביונים"; בנוסף לכך בהתוועדות פורים, הנהיג כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב לערוך מגבית-פורים, ובדורנו עורר הרבי על חשיבותו של מנהג זה, והורה כי יש לחזקו ולקיימו.

אף שיוצאים ידי חובת "מתנות-לאביונים" במאכלים ובגדים וכדומה, לכתחילה יש לתת דווקא כסף עבור "מתנות-לאביונים". כסף זה שנותן צריך להיות "עובר לסוחר", כלומר זמין באופן כזה שיוכל העני להשתמש ביום פורים עצמו ועל כן ראוי לתת כסף ממשי שאפשר להשתמש בו, כמו כן ניתן לתת מטבע של מדינה אחרת (כשאפשר לפדותו), או צ'ק מזומן סחיר (לא דחוי ולא 'למוטב בלבד'), אך כל זה מעיקר הדין; ובאם יש לו רק צ'ק 'למוטב בלבד' או מטבע זר שאין לו כרגע היכן לפדותו יכול לתנם כמתנות לאביונים.

אודות השיעור המינימלי למצוות "מתנות-לאביונים" נאמר "מתנות", ולכן ניתן לצאת ידי חובה בפרוטה לכל עני, אמנם למעשה כתבו הפוסקים שזהו רק למי שאין ידו משגת, אך לאדם שיכול לתת, שיעור הנתינה הוא סכום כסף כדי שיוכל לקנות שיעור של ג' ביצים (170 סמ"ק) אוכל, ויש מחמירים שצריך להיות שוויה של ארוחה קטנה שכתבו הפוסקים שכיום סכום זה נאמד בכ-10 ש"ח לערך. עם זאת, יש לדעת שראוי להרבות בהוצאות על "מתנות-לאביונים" יותר ממה שמוציאים על משלוחי מנות וסעודת פורים. וכפי שכתב הרמב"ם: "מוטב לאדם להרבות במתנות-אביונים, מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו. שאין שם שמחה גדולה ומפוארה, אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה, שנאמר "להחיות רוח שפלים, ולהחיות לב נדכאים"".

מצוות "מתנות-לאביונים" אין יוצאים בה ידי חובה ממעות מעשר, וכן מי שנדר שייתן סכום כסף לצדקה, אינו יכול לתת את ה"מתנות-לאביונים" על חשבון סכום זה שנדר לצדקה, שכן מצוות "מתנות-לאביונים" צריכה להיעשות מכספו הפרטי של הנותן, ואילו מעות מעשר וכן סכום שהתחייב לתתו לצדקה, כיון שמחויב לתנו נחשב שפורע חובו מכספי מעשר. אלא שהרוצה להוסיף לעניים נוספים מעבר לשיעור הנתינה שהוזכר בהלכה הקודמת, רשאי לתת להם אף מכספי מעשר או צדקה.

מעיקר הדין אין מדקדקים במעות פורים אלא כל הפושט יד נותנים לו. אך למעשה ראוי לתת לעניים ממש, וכתבו פוסקי זמננו, שמי שאין לו הכנסה ברורה שמאפשרת לממן את ההוצאות הכרחיות לו ולבני ביתו במשך שנה נחשב כ'אביון'. כמו כן גם מי שבדרך כלל מצליח לכלכל את בני ביתו, אלא שכעת הזדמנו לו הוצאות חריגות כגון חתונת בניו או להבדיל הוצאות רפואיות, ואיננו עומד בנטל ההוצאות, נחשב אף הוא ל'אביון' לעניין "מתנות-לאביונים"; אלא שכאמור כל מי שפושט ידו ליטול נותנים לו.