מפני מה השמיט אדה"ז את ברכת ראיית הקשת?

על אף שנתקנה ברכה על ראיית הקשת הזהירו חכמים שלא להסתכל על הקשת זמן ממושך, וראו זאת בחומרה, עד שאמרו שהמסתכל בקשת "לא חס על כבוד קונו" ו"עיניו כהות". טעם האיסור הוא, משום שהקשת מסמלת את כבוד ה’, כפי שנאמר בנבואת יחזקאל: "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם .. הוא מראה דמות כבוד ה'". כך שאין זה מן הראוי להביט בה, כפי שאין להביט, כביכול, בכבוד שמים ('מעשה מרכבה'); אלא שהבטה קצרה לצורך הברכה מותרת, אך אחר-כך אין להסתכל בה עוד.

דין ברכת ראיית הקשת כדין ברכת הברקים והרעמים שאין מברכים עליהם אלא פעם אחת ביום, ונפטר בברכתו הראשונה על כל הפעמים שיראה במהלך אותו היום, אבל אם התפזרו העננים ושוב נתקדרו השמיים ונראתה הקשת מברכים שוב. או אפילו לא התפזרו העננים אך הוא ישן שנת לילה ונראתה הקשת יברך.

את ברכת הקשת מברכים אפילו באמצע התפלה חוץ מפסוק ראשון של קריאת-שמע וברוך שם ותפילת שמו"ע. ואם נמצא הוא במקום שאינו נקי, אם יכול לצאת מיד למקום נקי ולברך בתוך כדי דיבור, חייב לעשות כן. ומובן שאם התחייב בנטילת ידיים (כשידיו מטונפת) אף ייטול ידיו קודם. ואם יתכן שלא יספיק לעשות זאת בתוך כדי דבור – יברך בלא שם ה' והזכרת מלכות כשייצא.

דנו הפוסקים האם מותר למי שראה את הקשת לספר לחברו שנראית הקשת, בכדי שיוכל אף-הוא לברך. שכן, אי ראיית הקשת מסמלת דבר חיובי, כפי שאמרו חז"ל שבדור זכאי כבדורו של רשב"י לא נראתה הקשת. לעומת זאת הופעת הקשת אינה מהווה סימן חיובי. וכיוון שנפסק להלכה שאין ראוי לספר דבר רע, יש שכתבו שיש להימנע מלשתף אחרים בהופעתה של הקשת (אבל יש המתירים לספר). וכתבו הפוסקים, שאף מי שהסבו את תשומת לבו להופעת הקשת, אינו חייב להפנות מבטו לראותה בכדי לברך על ראייתה.

דנו הפוסקים לגבי הקשת הנראית לעיתים על-גבי מפלי מים האם לברך עליה, ולמעשה כתבו הפוסקים שאין לברך (בשם ומלכות) בראיית קשת הנוצרת על גבי מפלי מים, מפני שברכת הקשת נתקנה רק על הקשת שנראית לעתים ברקיע השמיים לאחר הגשמים, שכן תוכנה של הברכה היא על אות הברית בין הקב"ה לבין באי עולם באמצעות הקשת שבענן.