על איזה חולה מותר לומר "מי שברך" בשבת?

נאמר בגמרא: "כל האוכל בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא", ולמדים זאת מנבואת ה' ליחזקאל, בה כונה לחם מאוס בשם "לחמם־טמא" ודרשו: "לחמם–לח מים". וכן משום ש"לחמם־טמא" בגימטריא "בלא ניגוב ידים". יש המפרשים שטעם הניגוב הוא משום טומאה, שכשנוטל ידיו פחות מרביעית על־ידיו, ידיו הטמאות מטמאות את המים, ואם לא ינגבם, המים הטמאים שבידיו יטמאו את הלחם ולפי־ דבריהם, כשנוטלים יותר מרביעית בכל שפיכה אין צורך בניגוב. אולם יש המפרשים שסיבת הניגוב היא משום שכשהלחם נרטב ונמאס, הוא כמו לחם טמא, ולכן הניגוב הוא חלק מהמצווה ופוסק אדמוה"ז להחמיר כדבריהם. וכתבו הפוסקים, שלשם־כך מועיל אפילו כשהתייבשו הידיים מעצמם ללא מגבת.

ככלל קבעו חכמים שעל־כל המצות מברכים "עובר לעשייתן" כלומר, קודם עשייתן, אלא שבמצוות נטילת־ידיים קיימת בעיה, שכן לפעמים אין הידיים נקיות לברכה, ולכן נפסק להלכה שמברכים אחר הנטילה, אולם למעשה מקפידים שגם במצוות נטילת־ידיים נברך "עובר לעשייתה": כיוון שלאחר נטילת־ידיים יש לנגבן – כאמור בהלכה הקודמת – וכן הנהיגו חכמים לשפשף תחלה את הידיים לטהרה יתירה, משום־כך שפשוף הידיים וניגובן נחשבים אף־הם כחלק ממצוות הנטילה. ולכן לאחר הנטילה מגביהים את הידיים ומברכים על־נטילת־ידיים לפני שפשופן, ואם שכח יברך קודם הניגוב, ואם נזכר רק לאחר הניגוב שלא ברך יש הפוסקים שהפסיד את הברכה, אך לדעת אדמוה"ז יכול לברך בדיעבד כל־עוד ולא ברך "המוציא".

נאמר: "כי תבנה בית חדש, ועשית מעקה לגגך". ונפסק להלכה שכל דירת אדם, שניתן לעלות על גגה, חייב להציב לגגה מעקה חזק, בגובה של עשרה טפחים (כ־ 80 ס"מ) לפחות, כדי שאם ייפול עליה אדם תשמש לו כמשענת לבל ימעד חלילה. דנו הפוסקים, לגבי ברכה על עשיית המעקה – שכן, ככלל אין מברכים על מצווה שמטרתה מניעת־סכנה, ואכן יש שכתבו שאין לברך עליה, ובפרט שלא הוזכרה להלכה בשלחן־ערוך ברכה על כך. אולם יש שהביאו את דברי הראשונים לפיהם מברכים "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות מעקה", שכן במצווה זו התורה נתנה הוראה מעשיית לעשות מעקה, וכן משמע מהרבי שיש לברך על עשיית המעקה.

אמרו חכמים שבתחילה לא היה חולי כלל, ומי שהיגיעה שעתו היה מתעטש ומת, עד שבא יעקב אבינו והתפלל שיפסק הדבר. ואדרבה אמרו חכמים, שההתעטשות בעת התפלה היא סימן טוב לאדם, ומראה שמקובלת תפלתו. אבל כיוון שמתחלה ההתעטשות לא הייתה סימן טוב, לכן נהוג כבר מימי חז"ל שמי שהתעטש אומרים לו "אסותא", שפירושה רפואה – או "לבריאות", בשפה המקובלת כיום. כתבו הפוסקים שהמתעטש עונה למברכו "ברוך תהיה" ואח"כ אומר "לישועתך קיויתי ה'". וישנו מנהג המקובל אצל חסידים, שלאחר ההתעטשות מושכים באוזן ־ביד שבצד האוזן־ כלפי מעלה, ויש שראו זאת בהנהגת רבותינו נשיאנו. בהלכה הבאה יתבארו אי"ה פרטים נוספים בעניין ההתעטשות.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, מקובל כבר מימי חז"ל שמי שהתעטש מאחלים לו "אסותא" שיהיה לו לבריאות; אלא שדנו הפוסקים האם תמיד ניתן לומר זאת. נפסק בשלחן ערוך שאין לומר זאת בעת הסעודה, מפני שאסור לדבר בסעודה מפני הסכנה. וכן יש הנמנעים מלומר זאת בשבת משום ש"שבת היא מלזעוק", שאין מבקשים רחמים בשבת כבחול, אלא שלמעשה מקובל להקל בזה. הנמצא בבית־הכסא ושומע מבחוץ התעטשות, יש הנמנעים מלומר "אסותא" – לבריאות, משום שאסור לדבר בבית־הכסא. והמתעטש בבית המדרש ובפרט בעת לימוד התורה, נפסק בשלחן ערוך שאין לומר "אסותא" – לבריאות, ואף שכיום יש שהקלו בכך, כתבו הפוסקים שראוי להחמיר.