פירות הטעונים בדיקה, האם יבדקו לפני הברכה או לאחריה?

מובא בגמרא שרב יהודה ברך שהחיינו "אקרא חדתא", כלומר כשהיה רואה דלעת חדשה. וכן נפסק להלכה שהרואה פרי חדש שהבשיל וניכר בו שמתחדש משנה לשנה או אפילו פעמיים בשנה, ונהנה בראייתו מברך "שהחיינו". ודנו הפוסקים אודות מיקומה של ברכת "שהחיינו". יש שכתבו שיברך לאחר הברכה קודם האכילה ואין הדבר מהווה הפסק בין הברכה לאכילה, כפי שלמדים מברכת "שהחיינו" על המצוות המתחדשות מזמן לזמן. אלא שלמעשה פוסק אדמוה"ז שיברך "שהחיינו" תחלה ואח"כ ברכת הפרי. ובטעם הדבר ביארו הפוסקים שברכת  "שהחיינו" תלויה מעיקר הדין בראייה ולא באכילה. וכיון שמתחייב בה מיד עם ראיית הפרי, יש לברך אותה תחילה, קודם לברכת האכילה.

אמרו חכמים: "חדשים לקטרת באו והפיסו", בבית המקדש היו נותנים לכהנים את הזכות להקטיר את הקטורת רק פעם אחת בחייהם, כדי לזכות כמה שיותר כהנים בסגולה זו. כיון שגם הסנדקאות נמשלה לקטורת כתבו הפוסקים “נוהגין שלא ליתן שני ילדים לבעל ברית אחד, כדאמרינן גבי קטורת חדשים לקטורת”. כלומר יש לחלק את הסגולה בין כמה שיותר אנשים. אלא שבמקרים שונים יש שכתבו ניתן להקל בכך, שכן כתב הרמ"א "יש לאדם לחזר ולהדר אחר מוהל ובעל ברית היותר טוב וצדיק". ומי שלא מצא סנדק העונה לדרישה זו אלא מי שכבר שימש כסנדק לאחד מבניו רשאי לקחתו כסנדק ואין כל חשש בכך, אולם את הרב מרא דאתרא ניתן לכבד לסנדקאות אפילו לכמה מבניו.

נאמר בגמרא: "עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט". כלומר, בין התקנות שתקנו חכמים לעשות זכר לחורבן בית המקדש, שבכל סעודה שעושה אדם, עליו לשייר דבר-מה שיהא היכר זכר לחורבן. ונפסק להלכה "העורך .. סעודה לאורחים, מחסר ממנו מעט ומניח מקום פנוי בלא קערה מן הקערות הראויות לתת שם". וכתבו הפוסקים שכיום אין נזהרים להקפיד על כך, משום שבזמניהם היה נהוג שמגישים את המנות לפי מספר הסועדים וכשמחסיר תבשיל או קערה שאמורים להיות בסעודה ניכר שהוא זכר לחורבן; אך כיום שכל אחד מביא כפי יכולתו והרגלו אין היכר בכך. ויש שהציעו להניח מקום פנוי ללא קערה ויכוון שהוא זכר לחורבן.

אמרו חכמים: “אין האורחין רשאין ליתן ממה שלפניהם לבנו ולבתו של בעל הבית אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית". וכן נפסק להלכה. ויש שלמדו שדין זה הוא לא רק ממידת דרך ארץ, אלא אף מצד איסור גזל. אולם במה שהגיש בעל הבית לאורח משמע מדעת אדמוה"ז שהאורח קיבל בעלות עליו. ולגבי אורח במלון, שהנהלת המלון מחויבת לזון את האורח, כתבו הפוסקים שזכות כזאת הניתנת תמורת תשלום, ודאי יכול להעבירו לאחר, כפי שניתן ללמוד מדברי הגמרא שבעל הבית שהתחייב לזון את הפועל, הפועל רשאי לתת ממזונו לבנו, וכיוון שהנהלת המלון התחייבה לספק לו ארוחה יכול האורח להעביר זכות לאחרים, כל עוד שלא הותנה מפורשות אחרת.

מסופר בגמרא שרצו לתקן לקרוא בין פרשיות קריאת שמע גם את עשרת הדברות, אך בטלו זאת "מפני תרעומת המינים", וחששו שהדבר יתפרש שיש הבדלי דרגות בין עשה"ד ליתר חלקי התורה חלילה, ויגרום לחלישות האמונה בתורה. והסתפקו הפוסקים אודות המנהג – להיעמד בעת קריאת עשה"ד. יש שהתנגדו לכך מהטעם האמור בגמרא, ולעומתם היו שאמרו שאין לחשוש ל"תרעומת המינים" מפני שכיום אינם מצויים, ואף צידדו לקיים מנהג זה שעניינו כבוד התורה. וכעין פשרה יש שהציעו לא להיעמד ממש לעשה"ד אלא כמה פסוקים לפניהם. למנהגנו עומדים בעשה"ד כשהפנים אל הס"ת, ויש המספרים שהרבי נעמד מספר פסוקים לפני עשה"ד, אך לעיתים נעמד רק בפסוק "וידבר אלקים".