הלכה יומית

מן הפסוק: "יודו לה' חסדו". למדו חכמים ש"ארבעה צריכים להודות", והם: הולכי מדברות, מי שהיה חולה ונתרפא, מי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא, יורדי הים, וכיום אף הטסים מעל הים, כל אלו מברכים ברכת-"הגומל". אלא שהצביעו הפוסקים על מקרים רבים בהם חיובה של הברכה מוטל בספק, כגון העובר את המדבר ברכבו, או היוצא לשייט בסמיכות לחוף, וכתבו שאינו מברך "הגומל" לאחריהן. ולגבי טיפול רפואי כגון ניתוח פנימי, או טיפול המלווה בהרדמה כללית גם אם הוא קל יחסית, וכן המוטל במיטת חוליו לפחות שלשה ימים, כתבו הפוסקים שיברך "הגומל".

על אף שחכמים הזכירו רק ארבע סכנות עליהם צריכים להודות כשנחלצים מהם, כתבו פוסקים רבים שאף ביתר הסכנות כגון שתקפוהו שודדים בעיר, או שנפל עליו כותל צריך להודות לה' בברכת-"הגומל". ואמרו חכמים ששניים שהתעתדו לצאת להפלגה בספינה, ואחד מהם הפסיד את הספינה וחרה לו, ולימים נודע לו שטבעה ספינתו של חברו בים, עליו להודות לה'". ומכאן דייקו הפוסקים שאפילו על מניעת סכנה מודים לה', אלא שאין הכוונה לברכת "הגומל", כיון שברכה זו תיקנו חז"ל רק למי שכבר היה בצרה ודאית וניצל ממנה, אך מי שלא הסתכן בפועל אינו מברך "הגומל", אלא כולל את הודאתו בברכת "מודים" כשאומר "על ניסך שבכל יום עמנו".

ברכת-"הגומל" נתקנה לניצולים מן הסכנה, אולם קטן אינו צריך לברך ברכת-"הגומל" אפילו כשהגיע לגיל חנוך. ובארו הפוסקים שטעם הדבר הוא משום שנוסח הברכה הוא "הגומל לחייבים טובות", וקטן אינו בר-חיוב. ולגבי נשים בברכת-"הגומל" יתבאר בהלכה הבאה.

נחלקו הפוסקים האם למעשה נשים חייבות בברכת-"הגומל", אדה"ז הביא את דעת הסוברים שאשה חייבת, ומצריכים יולדת הקמה מחלייה לברך ברכת-"הגומל". אולם יש אומרים בשם הרבי שנשים אין מברכות הגומל כלל, ובטעם הדבר שפשט המנהג שאין נשים מברכות הגומל, ביארו הפוסקים משום שברכה זו נאמרת בעשרה ואין זו דרכה של אשה שהרי "כל כבודה בת מלך פנימה". ויש שנהגו שהיולדת שהחלימה בטרם תשוב לעיסוקיה תלך לבית-הכנסת ותשמע את בעלה או אחד מהציבור כשעולה לתורה ואומר "ברכו את ה' המבורך", וכן שתשמע "אמן יהא שמה רבא", וכשעונה תכוון גם להודות על הצלתה מן הסכנה.

לכתחילה יש לברך "הגומל" בתוך שלושה ימים להצלתו, ולמשל מי ששב מחו"ל לכתחילה עליו לברך תוך שלשה ימים לבואו, ואם הגיע ביום שני לאחר קריאת-התורה יברך בפני מניין ולא ימתין ליום חמישי. אולם אם לא בירך בסמוך להצלתו, חייב לברך אפילו אם עבר זמן רב מאז, כל עוד שמח בהצלה ולא שכחה. את ברכת-"הגומל" מברכים רק לאחר שיצא מן הסכנה לגמרי. ולמשל, הנוסע ממדינה למדינה וחונה חניית-ביניים, אף אם שוהה שם משך זמן אינו מברך הגומל עד שיגיע לייעדו הסופי, כל עוד והחנייה אינה מטרת נסיעתו, אולם אם מתכוון הוא לנסוע לכמה מדינות כגון בנסיעה לקברי צדיקים הכוללת מספר טיסות מציון אחד למשנהו, חייב לברך בכל עצירה.

מן האמור "וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו" למדו שברכת-"הגומל" צריכה להיות "בקהל עם" – בעשרה, "ובמושב זקנים" – שלפחות שניים מהם יהיו תלמידי-חכמים, ופרט זה אינו מעכב. אך אם ברך בפחות מעשרה נחלקו הפוסקים האם יצא, ולכן טוב שישוב ויברך בעשרה בלא שם ומלכות. ונהוג לברכה בעמידה לאחר עלייה-לתורה או לאחר הקדיש של קריאת-התורה, וטוב להשתדל לעלות לתורה במעמד זה. וכתבו הפוסקים שהמברך הגומל ייתן צדקה לצורכי ציבור. וכן שיאמר ביום שניצול את פרשת קרבן-תודה (ויקרא ז, יא-טו) ופרשת נסכים (במדבר טו, א-טז).

מן הפסוק: "יאמרו גאולי ה’ אשר גאלם מיד צר". למדו חכמים ש"ארבעה צריכים להודות", והם: יורדי הים, הולכי מדברות, מי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. כל אלו מברכים ברכת "הגומל". כמו כן מי שיצא מסכנה חייב לברך "הגומל", אלא שהדבר אמור רק למי שניצל מסכנה ודאית, בה היה מעורב; אך מי שרק נמנעה ממנו הסכנה, מבלי שהסתכן בפועל אינו מברך. אך לגבי הארבעה שנזכרו בגמרא עליהם לברך הגומל, גם כאשר לא הסתכן בפועל, כגון שעבר הים ולא היה שום רוח סערה וכדומה, עליו לברך ברכת הגומל. ובהלכה הבאה יתבארו אי"ה, פרטים נוספים בדיני חיוב ברכת הגומל.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, שהארבעה שהוזכרו בגמרא המחויבים בברכת-הגומל – עליהם לברך גם אם לא הסתכנו בפועל; ודנו הפוסקים האחרונים לגבי הנוסע ברכבת תת-ימית וכן העובר את המדבר בקרון או ברכב. ולמעשה כתבו שכיוון שברכבת תת-ימית אין סכנה מגלי הים ומסערות, וכן בנסיעה במדבר אין שכיחות סכנות כגון חיות רעות וליסטים, ולכן אין הנוסע בהם מברך "הגומל". כמו כן לגבי הפלגות קצרות, כגון שיט או דיג בסמיכות למקום יישוב אין לברך "הגומל" לאחריהן. ולגבי טיפול רפואי כגון ניתוח פנימי, או טיפול המלווה בהרדמה כללית גם אם הוא קל יחסית, וכן המוטל במיטת חוליו לפחות שלשה ימים, כתבו הפוסקים לברך "הגומל".

כתוב בספר תהילים "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם", מכך למדו חכמים שצריך להודות להקב"ה על החסדים שהקב"ה עושה עם האדם. הפסוק ממשיך ומונה ארבעה סוגי מצבים עליהם צריכים להודות, ומהם "יורדי הים" ו"הולכי מדבריות". למעשה, כתבו הפוסקים שכאשר טסים במטוס מעל הים ומדבר מברכים "הגומל". נוסח הברכה הוא – "הגומל לחיים טובות", כלומר שלמרות שהאדם "חייב" ואינו ראוי לנס,  עם זאת – ה' גמל עמו חסד והציל אותו ממצב הסכנה בו היה נתון. וכתבו הפוסקים שקטן לפני גיל מצוות אינו יכול לברך, כי נוסח הברכה הוא "לחייבים" והוא אינו  בגדר "חייב".