הלכה יומית

מי שנטל ידיו לאכילת דבר שטיבולו במשקה והחליט אחר כך לאכול לחם, עליו ליטול את ידיו בשנית לצורך אכילת הלחם; במידה וידיו נותרו נקיות באופן כזה שלא הסיח דעתו מאז נטל את ידיו, לא יברך על נטילה זו. שכן, לכמה פוסקים נטילת הידיים אינה צריכה כוונה, וממילא נפטר בנטילה הראשונה ולכן לא יברך עליה.

כל האמור אודות חיוב נטילת הידיים לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה, הוא רק בעודו רטוב. אבל כאשר נגבו, לא חייבו חכמים ליטול את הידיים לפניו. ואמרו חכמים שהנוטל ידיו במקום שלא חייבו הרי הוא "מגסי הרוח", משום שזוהי דרך גאווה ויוהרה בכך שמחזיק את עצמו יותר ממה שהורו חז"ל. אולם מי שרוצה ליטול ידיו לא בתורת חיוב אלא לנקות ידיו לכבוד הברכה או כל דבר שבקדושה, הדבר מותר.

תקנו חכמים שסתם ידיים נחשבות כטמאות, עד שייטול את ידיו במים. כיוון שהידיים עסקניות ועשויות בכל רגע לגעת בדברים טמאים. בתקופה מאוחרת יותר תקנו חכמים ליטול ידיים לפני אכילת מאכל שיש עליו רטיבות בכדי שהטומאה לא תעבור על ידי המשקים שעל המאכל, כנהוג בתרומה הנאכלת בטהרה, וגם כיום כשאין הכהנים אוכלים תרומה, לא בטלה תקנה זו, בכדי לשמר את הרגלי החיים על פי כללי הטהרה, תוך כמיהה שחיים אלו יחזרו בקרוב, לכן גם בימינו כל האוכל דבר שטיבולו במשקה חייב ליטול ידיו, או שינגבו. אולם על המשקים עצמם לא תיקנו נטילה, ואף אם האדם שותה מים בידו מן הברז אין צריך לטול את ידיו תחלה, שכיוון שדרך השתייה היא בכלי – לא גזרו עלייה חכמים.

דין "דבר שטיבולו במשקה" המצריך נטילת ידיים הוא רק בשבעת המשקים המעבירים את הטומאה, והם: יין, דבש דבורים, שמן, חלב, טל, דם, מים. משקאות אלו מצריכים נטילת ידיים רק כאשר הם נוזליים, אולם כשהם קרושים בין ע"י חימום ובין ע"י הקפאה אינם נחשבים למשקים, ולכן חמאה אינה נחשבת כ"משקה" ומאכל המרוח בה אינו מצריך נטילת ידיים לפניו, אך ברגע שחזר המשקה ונימוח, כגון שהמיס את החמאה וממרחה על דבר מאכל, חוזר להיות דינה כ"משקה".

דבר מאכל שטיבולו במשקה, גם אם אינו נוגע בידיו בחלקו הרטוב של המאכל אלא בצדו היבש, חייב בנטילת ידיים. ואף אם נוטל את דבר המאכל באמצעות כף אינו נפטר מנטילת ידיים. אולם בדברים שרגילים לאכלם עם כף ולא ביד כגון מרק, או דגני בוקר עם חלב לא גזרו עליהם נטילה ומותר לאכלם עם כף ללא נטילת ידיים. וכתבו הפוסקים שפרי הרטוב בחלק שאינו נאכל, כגון פרי הדר הרטוב רק בקליפתו וכשמקלפו משליך הקליפה, באם הפרי עצמו נותר יבש אין צורך ליטול ידיו תחלה.

נטילת הידיים לדבר שטיבולו במשקה צריכה להיות כמו הנטילה לאכילת לחם, ויש לנהוג בה את כל הדינים והמנהגים של נטילת הידיים לסעודה – אלא שאין מברכים עליה. טעם הדבר הוא, משום שיש מן הפוסקים שכתבו שכיום אין נוהג חיוב הנטילה לדבר שטיבולו במשקה לשם מצוות נטילה אלא משום נקיות בלבד, ולכן אף שלמעשה נוטלים את הידיים, אין לברך על הנטילה משום ש"ספק ברכות להקל".

מנהג ישראל לאכול מאכלים שעשויים בשמן לזכר נס השמן. אגב מנהג זה יש לציין כי בדרך כלל סופגניה שומנית (באופן של טופח על מנת להטפיח) אין לה דין של "דבר שטיבולו במשקה" שצריך נטילת ידיים לפני אכילתו – אלא אם כן הסופגניה טוגנה בשמן זית. כמו כן באכילת סופגניות, גם אם אוכל כמות של קביעת סעודה שהוא 230 גרם אין צריך ליטול ידיו, כיון שמטגנים אותן בשמן עמוק ואין עליהן תורת לחם כלל.

נטילת הידיים לדבר שטיבולו במשקה צריכה להיות כמו הנטילה לאכילת לחם, ויש לנהוג בה את כל הדינים והמנהגים של נטילת הידיים לסעודה – אלא שאין מברכים עליה. טעם הדבר הוא, משום שיש מן הפוסקים שכתבו שכיום אין נוהג חיוב הנטילה לדבר שטיבולו במשקה לשם מצוות נטילה אלא משום נקיות בלבד, ולכן אף שלמעשה נוטלים את הידיים, אין לברך על הנטילה משום ש"ספק ברכות להקל".

מי שנטל ידיו לאכילת דבר שטיבולו במשקה והחליט אחר כך לאכול לחם, עליו ליטול את ידיו בשנית לצורך אכילת הלחם; במידה וידיו נותרו נקיות באופן כזה שלא הסיח דעתו מאז נטל את ידיו, לא יברך על נטילה זו. שכן, לכמה פוסקים נטילת הידיים אינה צריכה כוונה, וממילא נפטר בנטילה הראשונה ולכן לא יברך עליה.

כל האמור אודות חיוב נטילת הידיים לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה, הוא רק בעודו רטוב. אבל כאשר נגבו, לא חייבו חכמים ליטול את הידיים לפניו. ואמרו חכמים שהנוטל ידיו במקום שלא חייבו הרי הוא "מגסי הרוח", משום שזוהי דרך גאווה ויוהרה בכך שמחזיק את עצמו יותר ממה שהורו חז"ל. אולם מי שרוצה ליטול ידיו לא בתורת חיוב אלא לנקות ידיו לכבוד הברכה או כל דבר שבקדושה, הדבר מותר.

חכמים תיקנו ליטול ידיים לכל דבר שטיבולו במשקה. שכן, על פי כללי הטהרה, אוכל שהיה רטוב ונגע בדבר טמא – נטמא האוכל. מתוך צפייה לבניין בית המקדש ראו חכמים צורך לתקן גם בימינו להקפיד על כך. תקנה זו מוגבלת בכמה תנאים: ראשית, שהמאכל נרטב מאחד משבעת המשקים שהם: יין, דם, שמן זית, חלב, טל, דבש ומים בלבד. שנית, תקנה זו היא רק כשהמאכל רטוב בפועל, ושרגילים לאכול אותו בידיים. לגבי צ'יפס המטוגן בדרך כלל ביתר השמנים – גם אם הוא נאכל ללא מזלג אין צורך ליטול ידיים לפניו. אך אם טוגן הצ'יפס בשמן זית יש ליטול ידיים או לאכלו ע"י מזלג.