הלכה יומית

נאמר: "ולפני עיוור לא תיתן מכשול". ודרשו חכמים שכוונת הכתוב היא בין היתר, לאסור סיוע לאדם לעבור עבירה כגון להושיט כוס יין לנזיר, ואפילו אם הלה עושה זאת במזיד וביודעין. מן התורה חל האיסור רק אם הלה אינו יכול לבצע את העבירה ללא סיוע, אך חכמים אסרו לסייע לעובר עבירה אף אם הוא יכול לעשותה בעצמו. ויש מן הפוסקים הסוברים שאפילו באיסורים דרבנן עוברים משום "לפני-עיוור" דאורייתא, שהרי הדבר דומה למכשיל את חברו בעצה רעה שעובר מדאורייתא. מעבר לכך כתבו הפוסקים כי יש להעדיף עסקים שומרי שבת ולהימנע משותפות באלו המחללים שבת, ובכך לעודד את שמירת השבת.

נפסק להלכה שאין לתת מאכל למי שאינו מברך, משום "לפני-עיוור". עם-זאת כתבו הפוסקים שהטוב ביותר הוא לכבדו במאכל או משקה בפנייה אליו: "בבקשה, תאמר ברכה", ומן הסתם יתעורר מעצמו לברך. אולם אף במקרה שידוע כי הבקשה ממנו לברך תתקבל בכעס ובעלבון, מותר לתת לו, בכדי שלא לרחקו חלילה, וכן מותר להזמינו לאירועים במטרה לקרבו, וודאי שאין בזה "לפני-עיוור לא תתן מכשול" אלא אדרבה, הצלתו ממכשול.

אמרו חכמים: "מים אחרונים .. מתחילין מן הקטן" בטעם הדבר כתבו הפוסקים, בכדי לסמוך אותן לברכה ללא הפסק. וכן אין לדבר לאחריהן אף לא בדברי תורה, ואף מוזגים את כוס ברכת המזון לפני "מים אחרונים", לכן יש להתחיל במים אחרונים מן הקטן שלא ימתין הגדול לכולם בבטלה. ואח"כ ייטלו לפי סדר ישיבתם ללא 'כיבודים', ומשנותרו חמשה יש לתת לגדול (=המברך) ליטול וכן אם מתחלה היו רק חמשה, הגדול נוטל תחלה, שבשיעור המתנה של 4 אנשים אין בכך הפסק שהרי יכול לעיין בינתיים ב4 הברכות של ברכהמ"ז. אלא שכתבו האחרונים שכיום אין מקפידים על סדר זה והמברך נוטל תחלה.

שלושה שסעדו יחדיו, חייבים לזמן, ומתחילה היה נהוג שהמזמן אף מברך את כל ברכת-המזון בקול ומוציא את האחרים ידי חובתם, אך למעשה, מכיוון שכיום אין יוצאים מברכת המזמן, יברך בקול רם רק את הברכה הראשונה, עד "הזן את הכול". ויש לכבד בזימון את הגדול בחכמה גם כאשר יש שם כהן, ואם אין תלמיד חכם אך ישנו כהן יזמן הכהן, וכשאין כהן טוב לכבד הלוי.

לא ראוי שחכם או הזקן יטריח את הציבור על-ידי שיעבור במקום שבו יש ציבור, כדי שיעמדו מפניו, אלא ילך בדרך קצרה, שלא ירבו לעמוד. וחכם או זקן רשאים למחול על כבודם, וישנם זקנים שהקפידו תמיד למחול על כבודם, בכדי שלא להכשיל בני אדם שאינם עומדים בפניהם. אלא שאף לאחר המחילה המקפיד להדרם, למצווה תיחשב לו.

מצווה לקום מפני 'שיבה', וביארו הפוסקים שהחיוב הוא לעמוד מפני אדם בן שבעים שנה, אפילו אינו תלמיד חכם. וכתבו הפוסקים שהציווי "מפני שיבה תקום" כולל גם את החובה להציע מושב לאדם זקן או תלמיד-חכם. בנוסף, ישנם פוסקים הסוברים שכל זמן שאדם זקן או תלמיד חכם נשאר לעמוד לפניו (כשהוא בתוך ד' אמותיו), אסור לצעיר להתיישב בנוכחותו. וכתבו הפוסקים שמעבר לחיוב ההלכתי מצד דיני הידור הזקן, בקימת הצעיר מפני הזקן יש משום דרך ארץ וקידוש השם.

ב'תוספות' מסופר על אדם שקידש בת עשיר ולא פרט איזו בת ופסק רבינו תם שוודאי קידש את הגדולה ש"לא ייעשה כן .. הצעירה לפני הבכירה", אולם חזר בו ר"ת. מנהג זה שאומנם התקבל כבר מנישואי יעקב, אין בו איסור מן הדין, אלא דרך-ארץ. במצבים מסוימים הקלו הפוסקים, כגון כשהצעירה הגיעה לפרקה, ובבנים ניתן להקל עוד יותר. והורה הרבי שיש לבקש את מחילתה של האחות הבוגרת, ותחלה יבקשו ההורים מחילה. ועוד קודם פרסום השידוך יפרישו הזוג הצעיר מתנה עבור חתונת הבוגרת, ויערכו את ה"תנאים" ללא רעש, ושלא למהר בזמן החתונה ובינתיים לחפש שידוך עבור הבוגרת. ועצם המחילה מהווה סגולה לשידוך טוב עבור המוחל.

נאמר "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", ולמדו חכמים שהכוונה ב"שיבה" היא לזקן, ואילו "זקן" האמור בתורה היינו "זה שקנה חכמה". וכך נפסק להלכה שהרואה חכם עובר יקום כאשר יגיע לתוך ארבע אמותיו, ועד שיעבור מכנגד פניו. ואם הוא רבו מובהק, עומד מלפניו מיד כשרואה אותו, ואינו יושב עד שיתכסה מעיניו, או עד שישב במקומו. ואם החכם מופלג בחכמה וגדול הדור, אפילו אינו רבו, דינו כרבו מובהק. ויש שלמדו זכות על אלו שאינם מקפידים כיום לעמוד מפני כל חכם אלא מפני ראשי ישיבות ואב בית דין וכדומה. וכן נוהגים רבים להסתפק בעשיית 'הידור', דהיינו שמתרוממים מעט, כיוון שהרבנים מוחלים על כבודם, אך בפני רבו המובהק יש לעמוד מלוא קומתו.

מעבר לאיסור הדבור בלשון-הרע, הוזהרנו שלא לדבר דברים העשויים לגרור אחריהם לשון-הרע; ולמשל, האומר שאינו רוצה לספר מה אירע עם פלוני, וכן המספר בטובתו של חבירו בפני שונאיו, או אפילו בפני רבים (כיוון שיתכן שיש בהם אחד משונאיו), דברים אלו מכונים בשם "אבק לשון-הרע", שבכך גורם הוא ששונאו יספר בגנות חברו. יתר על כן, אפילו בפני אוהביו לא ירבה בהם יותר מדי, שמתוך שמספר במדותיו אי אפשר שלא יבא לידי גנותו. בספר התניא גדלה הזהירות מאיסור לשון-הרע, עד שכותב אדה"ז למעשה שאיסור לשון-הרע הוא לא רק בדיבור, אלא אף במחשבה.

איסור לשון-הרע הוא אפילו כשנאמרו כבר הדברים בפני רבים, אם האומר הזהיר שלא לאמרו; ופוסק אדה"ז שדברים הגורמים נזק לחברו בגופו, או בממונו, או לצערו, או להפחידו, אסורים משום לשון-הרע גם אם אינם דברי גנאי. כמו כן איסור לשון-הרע חל בין אם אומר זאת בפני חברו ובין שלא בפניו, אלא שבפניו עובר אף על איסור הלבנת פני חברו. וכותב הרבי כמה-וכמה פעמים שאסור לאדם לדבר לשון-הרע אפילו על עצמו. על חשיבות הזהירות מלשון-הרע למדים מן הציווי לזכור את מעשה מרים, והובא להלכה שכשאומרים בברכת קריאת שמע של שחרית "להודות לך" יש לזכור שהפה נברא להודות לה', ולא לדבר לשון-הרע.

נאמר "לא תלך רכיל בעמך". וכתבו הפוסקים בהגדרת איסור זה, ש"הולך-רכיל", הוא המעביר מידע מחברו ואחר-כך הולך ואומר: "כך-וכך אמר פלוני", "כך-וכך שמעתי על פלוני", דבר זה אסור אף-על-פי שהדברים שהשמיע לאחרים הנם אמת, ואפילו הנם דברים שאין בהם גנאי כלל, כיוון שעלול להיווצר מכך שפיכות דמים. כדוגמא לכך הביאו רבותינו את סיפורו של דואג שבתקופת בריחתו של דוד משאול, סיפר לשאול שאחימלך הכהן הגדול עזר לדוד, וסופו של הסיפור היה שדואג עצמו הרג שמונים וחמישה כוהנים, "ואת נב עיר הכהנים הכה לפי חרב מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק"; בריבוי שיחות מבאר הרבי את חומר איסור לשון הרע שעצם ההתעסקות ברע של הזולת מזיקה לו ולאחרים, כיוון שבדיבור יש כח להביא לידי את הדברים מהעלם אל הגילוי, ועל כן יש להקפיד על דבור חיובי כלפי הזולת.

כל האומר דבר לחברו אסור לאומרם עד שיאמר לו לך אמור, ובדברים שאמרם אדם בסתר על אדם והלך חברו וגילה לו את הדברים שנאמרו עליו, הרי הוא עובר אף על איסור הולך-רכיל. וכשם שאסור לומר דברי רכילות, יש איסור על השומע לקבל דברים אלו, ואמרו חכמים שקבלת הדברים חמורה יותר מאמירתם, ועל כן אין לקבלם.